מערכות האקדמיה בישראל הן מערכות פרימיטיביות שמטאטאות מתחת לשטיח מעשי שחיתות נרחבים הנעשים בין כותליהן. בהינתן שהשחיתות כל כך רווחת באקדמיה, עובדה עליה מצביע בין השאר, דו”ח חמור של מבקר המדינה משנת 2009, מדוע לא שומעים על פיטוריי פרופסורים חדשות לבקרים? הסיבה לכך היא שהאוניברסיטאות מגבות מעשי שחיתות של פרופסורים ככל יכולתן. מילת הקסם שמפוגגת את הקולגיאליות היא הטרדה מינית. שחיתות של פרופסורים עלולה לגרום נזקים בעלי השלכות מרחיקות לכת, אך מעשיהם לא יקבלו כל התייחסות. כאשר מדובר בהטרדה מינית, לעומת זאת, לפתע המערכת מתעוררת וחרדה לתדמיתה.

כדוגמה לאטימות של מערכת, אני אתאר כאן מקרה בו שלחתי בשנת 2006 מכתב לפרופסור רות קמחי, שהייתה אז ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. במכתבי תיארתי התנהלות מושחתת ביותר מצידו של פרופסור רמזי סלימאן מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, התנהלות שפגעה בקריירה שלי פגיעה קשה ביותר ומרחיקת לכת. תגובתה של פרופ’ קמחי למכתבי הייתה פשוט לא להגיב. לאחר שביקשתי שידברו איתה בנושא כדי לקבל את התייחסותה, נאמר לי שתגובתה היא “אני לא מגיבה להשמצות”. ובכן, לו היה מדובר בהטרדה מינית כנגד סטודנטית, הטרדה שהשלכותיה עלולות להיות חמורות ביותר במקרים מסוימים, או לא מאוד חמורות במקרים אחרים, איני מעלה בדעתי שהפרופסור קמחי הייתה מעיזה להגיב כפי שהגיבה, וזאת ללא כל קשר לחומרת המעשים או השלכותיהם על הנפגעת.

מקרה נוסף שמדגים את הנקודה, התרחש בשנת 1999, בהיותי תלמיד לדוקטוראט באוניברסיטת תל אביב. פרופסור רחל קרניול הייתה אז ראש המגמה לפסיכולוגיה חברתית בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. פניתי אליה בבקשת עזרה בשל התנהלותו של פרופסור אריה נדלר מהחוג לפסיכולוגיה והמגמה החברתית, שהיה אז מנחה הדוקטוראט שלי. תגובתה הייתה “אתה האשמת מרצה בגניבה”. מאותו רגע פרופסור קרניול ניסתה “לסייע” לי לחפש את המשך דרכי באוניברסיטאות אחרות, כולל מחוץ לגבולות ישראל. כלומר, לא המושחת הוא זה שצריך ללכת לחפש את מקומו, אלא הצד הנפגע. בפגישתי איתה אמרתי לה מפורשות, “אילו היה מדובר בתלמידה שמתלוננת על הטרדה מינית, האם גם אז היית מגיבה כך?”. הפרופסורית נראתה קצת בהלם למשמע השאלה הזאת, אבל בסופו של דבר היא בחרה להתחמק ולא להגיב.

שתי הדוגמאות הללו מדגימות את העובדה שבאקדמיה תקפה הנוסחה ‘הכול מושחת חוץ מ…’, או ליתר דיוק ‘השחיתות היא תופעה לגיטימית כל עוד לא מדובר בשחיתות שניתנת להמשגה כהטרדה מינית’. אם מישהו זקוק עדיין להוכחה לכך שמדובר בעולם שלישי, בבקשה. את האונס הקבוצתי שעברתי באוניברסיטאות תל אביב וחיפה איש אינו רוצה להמשיג כהטרדה מינית. יחד עם זאת אני בספק רב אם המאמץ הנדרש לשיקום, במרבית המקרים של הטרדה מינית, קרוב למאמץ שנדרש ממני לשקם את עצמי מהאונס הקבוצתי שעברתי, אשר מיאן להיפסק משך שנים רצופות ארוכות, כפי שניתן לקרוא גם בפוסטים האחרים בבלוג.

עמדתי היא פשוטה – להחרים את המחרימים. 

השמאל בישראל עדיין לא סיים להשניא את עצמו על הציבור כולו, ולמרבה הצער הוא יכול להרשות זאת לעצמו. השמאל מתנהג כדיקטאטור פשיסטי בכל מקום בו הוא דומיננטי עוד מקדמת דנא. בשם הדמוקרטיה, השמאל יוצר חרמות על כל מי שאינו מיישר איתו קו מבחינה אידיאולוגית. הדבר בא לביטוי בכל אחת ממערכות האליטה, ביניהן, תקשורת, אקדמיה, אמנות, תרבות, ספרות. לא ברור מדוע צריך לאפשר לשמאל לפעול בשם הדמוקרטיה, כאשר כל מעשיו, אין דבר וחצי דבר בינם ובין דמוקרטיה, אלא ההפך מכך—השמאל מנסה באופן שיטתי וכוחני להשליט את תפיסת עולמו על הציבור, כאשר ברור שדעתו היא במיעוט מספרי גדול. הבעיה היא פשוטה בתכלית – השמאל הוא מיעוט שולי מבחינה מספרית, אך במקומות המשפיעים, באליטות, הוא רוב ויש לו לובי בלתי חדיר. את הרוב שלו, השמאל משמר באמצעות התנהלותו האנטי דמוקרטית, הפשיסטית, בדיוק באותם מקומות בהם הוא רוב. 

הגיע הזמן להחריב את המדינה ולהקים אותה מחדש, לפחות ברמה הקונספטואלית. תחשבו לרגע שמחר אין אמנות ואין תרבות, אין קולנוע ישראלי ולא תיאטרון, כן כן, וגם לא אקדמיה ואפילו לא טלוויזיה. הכול פשוט סגור ומסוגר. אין כלום. כל הנפשות הפועלות מפסיקות ליהנות מתקציבים. שום דבר לא משתנה, שום דבר לא הולך לאיבוד, שום דבר לא נמצא בסכנה. כעת צריך להקים את הכול מאלף, על יסודות נכונים. אין מה לחכות לשינוי שייקרה מעצמו. השינויים האלו איטיים מדי. פשוט צריך לסגור, ומיד אחר כך לפתוח מחדש, כשהכול מתחיל מאפס, על פי קריטריונים נכונים, נאורים, דמוקרטיים, ולא מהמקום הרקוב, המסואב, והמתחזה למערבי, בו נסגרו הדברים. 

מה צריך כדי שזה יקרה? הציבור ודאי תומך, כך שאין כאן בעיית דעת קהל. רוב הציבור נקעה נפשו מהאליטות המושחתות. בעיה אחת שמונעת את השינוי, היא שהדרג הפוליטי פחדן ולא מחפש לעשות מהפכות ושינויים גדולים, מתוך חששנות יהודית גלותית שכזו, מתוך נאמנות עיוורת ל”עקרונות הדמוקרטיה”, כאשר אלו מופרים בכל יום על ידי האליטות, המתהדרות בנוצות שאינן שלהן. מתוך שמור לי ואשמור לך, כי מחר אולי אזדקק לשירותי האליטות, ומתוך חשש ש”אולי מחר זה יקרה גם לי” כי אחרי הכול הדרג הפוליטי גם הוא אליטה וגם הוא כידוע אינו נקי משחיתות. 

הציבור אולי תומך בשינוי, אך הציבור אינו מראה נחישות. הציבור מסומם על ידי הסטאטוס קוו. אלו שהסטאטוס קוו מיטיב איתם לא רוצים להתאמץ למען שינוי, כי מי יודע, אולי אחר כך יהיה פחות נעים, ובכלל מה אכפת לי כל עוד בחלקה שלי הדברים טובים ונעימים בדרך כלל. אלו שהסטאטוס קוו אינו מיטיב עמם, הם בדרך כלל אלו שיש להם השפעה מעטה בחברה והם עסוקים בעיקר בלשרוד את המצב. התוצאה של חוסר הנחישות הציבורית היא שהשמאל ממשיך להיות דומיננטי באליטות, ובדרך זו מצליח להשתלט על תשומת הלב הציבורית ומצליח להשליט את ערכי המיעוט על הרוב, כל זאת בשם הדמוקרטיה. 

היחידים שמראים נחישות וחוסר אדישות כלפי מעשיו של השמאל, הם הקיצוניים מן הימין. אם היריב של השמאל בישראל הוא הימין הקיצוני בלבד, ולא מדינת ישראל כולה, יש בכך הכשרה של השרץ. המאבק הופך להיות בין שתי קבוצות קיצוניות, וככזה נוצרת לו חזות של מאבק “לגיטימי” ו”דמוקרטי”. בפועל השלכות הדבר הן שהשמאל מרוויח לגיטימציה באמצעות צמצום חזית הפעולה שלו, כאילו היא כוללת את הימין הקיצוני בלבד ולא את עם ישראל כולו. השמאל הקיצוני משתמש בלגיטימציה הזאת כדי להמשיך ולשלוט באליטות באופן פשיסטי אנטי-דמוקרטי, כאשר עם ישראל כולו נדחק החוצה מהאליטות לטובת קומץ יפי נפש צבועים מהשמאל שממשיכים להצליח להערים על עם ישראל, עד מתי?

כל עוד מקבלי ההחלטות אינם מתמנים באופן הוגן מבחינה תרבותית, אין לצפות לכך שהחלטותיהם והעדפותיהם יהיו הוגנות מבחינה תרבותית. העובדה שמוזיקה מזרחית מנוגנת בגלגל”צ, מוסברת כ”ויתרנו לכם”, הינה “אנחנו” נותנים “לכם” מקום. סוג כזה של שיח מגדיר הררכיה של מעמדות, לפיה המוזיקה המזרחית יכולה להיות מנוגנת בגלגל”צ רק כתוצאה מהתחשבות או ויתור מצד מקבלי ההחלטות המהווים סמכות מוסיקלית ואינם אוהבים את המוזיקה הזאת. זאת במקום המצב האחר, לפיו מקבלי ההחלטות נבחרים מראש באופן הוגן תרבותית, כך שבחירת שירים בגוון מזרחי לפלייליסט לא תיראה להם כוויתור או כ”אפליה מתקנת”, אלא כפועל יוצא טבעי ומתבקש של העדפותיהם המוזקיליות.

במצב הנוכחי, גם פלייליסט שהוא כביכול הוגן תרבותית הוא למעשה בעייתי, משום שהרכב מקבלי ההחלטות יוצר מצב לפיו הבחירה הטבעית היא להדיר את המזרחית, ואילו רק מאוחר יותר נכנסים שיקולים של לא להרגיז את אותו ציבור שאוהב את הגוון המזרחי. הכנסת שירים מזרחיים לפלייליסט כתוצאה מוויתור אינה שקולה להכנסתם כתוצאה מהעדפה כנה של העורכים המוסיקליים. ההבדל מתבטא הן ברמה הפסיכולוגית תדמיתית, והן ברמה הממשית, באופי הבחירות שהוא מן הסתם לא אותנטי ובהכרח גם יותיר רושם כזה. לכן הבעיה היא לא סתם בהדרתם של שירים בגוון מזרחי מהפלייליסט, אלא במינויים של עורכים מוסיקליים באופן מוטה תרבותית.

מן הסתם מדובר בתחנה צבאית. אם כך, מדוע שהעורכים המוסיקליים לא יתמנו באופן שמייצג נאמנה את חייליי צה”ל, על פי חתך של אזור, מוצא, העדפות מוסיקליות, וכדומה? הרעיון הזה פשוט מכדי שלא יחשבו עליו. הסיבה שזה לא מיושם, במילה אחת, היא שחיתות.

כתבה מומלצת על האופן בו כוח משחית, אם הסביבה לא עושה דבר כדי למנוע זאת. כל מה שכתוב בבלוג הזה הוא דוגמה חיה שמדגימה את מה שכתוב שם.

בסוף הכתבה, מובא ציטוט של דברה גרונפלד, בו היא מתארת מקרה בו מנהל שמאס במאוורר הפנה אותו באדישות לכיוונה, מה שגרם לה לתובנה המעניינת שהיא יכולה לכוון את המאוורר בחזרה לכיוונו. זו למעשה תמצית הבלוג הזה.

סוזן פיסק מראה שאפשר באמצעים פשוטים לגרום לאנשים שהושחתו על ידי כוח לחזור להיות בני אדם. אך מניסיוני כאשר, כמו באקדמיה בישראל, בעלי הכוח נותנים זה לזה לגיטימציה לחוסר האנושיות שלהם, ותומכים בתהליכים אלו, שום דבר לא גורם להם להיות אנושיים. חוסר האנושיות הוא הקונצנזוס, מאחר והתרבות הארגונית היא מושחתת, ואין מדובר במקרים בודדים וחריגים שקל לנגוד אותם.

העובדות מדברות בעד עצמן: המציאות בה נתקלתי עדיין מונצחת, כאשר איש אינו פועל לתיקון המעוות. אף מוסד אקדמי, או בכיר כלשהו במוסד אקדמי לא טרח להביע הזדהות עם המקרה שלי בעקבות קריאת הבלוג הזה, זאת למרות שמן הסתם הדברים ידועים (כמובן אחר כך יגידו, אה, למה לא אמרת? אילו רק היינו יודעים… ובכן, מספיק אנשים יודעים, וכשם שהם לא עשו דבר כך גם אתם מן הסתם לא הייתם עושים דבר, משום שאתם מזדהים בראש ובראשונה עם המוסד המושחת שמשלם לכם כסף ונותן לכם קביעות. ההסתברויות כאן הן מעבר למקריות).

אותה אטימות שהתרחשה בזמן שהדברים קרו, מתרחשת גם כעת, “אחרי” שהם קרו. יש לי דוגמה מאלפת לכך מהתקופה בה הייתי לקראת סוף הדוקטוראט שלי. התקשרתי לפרופסור שמגר בן אליהו מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שהיה ראש ועדת הדוקטוראט בחוג (למעשה הסתבר לי בשיחה שהוא סיים את תפקידו כראש הועדה, אך בזמן שהיה בתפקיד הוא היה מודע למתרחש). בשיחה ניסיתי להעלות דברים שקשורים למה שקורה איתי בחוג, אך עוד לפני שהספקתי לסיים משפט אחד בנושא, קטע אותי הפרופסור בעצבים ואמר שהם מעוניינים להמשיך הלאה כדבריו. במילים אחרות, תודה רבה על האינפוט שסיפקת לנו, נשתמש בו כדי ללמוד וכדי שמקרים כאלו לא יישנו, ובינתיים אתה יכול ללכת לעזאזל. זוהי עדות חיה ובועטת לצביעות והמוסר הכפול מהסוג שמתואר בכתבה.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3965511,00.html

פרופ’ רבקה כרמי נשיאת אוניברסיטת בן גוריון: … “ספגנו קיצוצים רבים בשם ההתייעלות, עד כדי כך שלא ניתן היה לקלוט סגל צעיר” … האומנם? האם קיצוץ משמעותו שלא ניתן לקלוט סגל צעיר? כמובן, בהינתן שדואגים בראש ובראשונה לסגל הוותיק, זאת ללא כל קורלציה לתרומתו בהווה של איש הסגל הוותיק למחקר ולהוראה. הוותק הוא הערך העליון (כמובן כדי לא להסתכסך עם הקולגות ועל מנת לשמור על המעמד), וההתייעלות היא הערך הזניח ביותר. הכסף הוא פיתרון הקסם, כשלא רוצים לחתוך בבשר החי כמובן, אז בכל זאת חותכים, בבשר הצעיר, הוא כנראה טעים יותר.

פרופ’ משה קווה, נשיא אוניברסיטת בר אילן: … “בעשור האחרון קוצצו כ-23% מתקציבי ההשכלה הגבוהה, עד שהגענו ממש לגבול האדום והיה קושי אדיר בקליטת סגל.” אותם דברים בדיוק, ולכן גם אותה תגובה.

פרופ’ מנחם בן ששון, נשיא האוניברסיטה העברית: “הממשלה נוטה לכיוון חיובי מאוד לתקן עיוות קשה של קיצוצים שפגע במשך עשור שלם בכל מערכות ההשכלה הגבוהה בישראל.” כנ”ל. הקיצוץ הוא זה שפגע כמובן, ולא חוסר הנכונות להתייעל. לא אזלת היד של האוניברסיטאות, המוצפות בסגל שלא תורם דבר וחצי דבר למחקר ולהוראה, אלא העדר הכסף לממן את אותו סגל שאינו תורם, רק כדי לא להסתכסך עם אותו סגל ולא לעורר אנטגוניזם פנימי במערכת המדשדשת לה במי אפסיים.

פרופ’ יוסף קלפטר, נשיא אוניברסיטת תל אביב: “האקדמיה עדיין מלקקת את פצעיה מהקיצוצים התקציביים, שהיו מנת חלקה בשנים האחרונות וייקח לה זמן להתאושש.” כנ”ל, הכסף הוא המקור לכל הצרות, ולא שחיתות שאין לה אח ורע, שפושה בכל חלקה במוסד עליו הוא מופקד, כפי שמתואר בבלוג זה. האשמת גורם חיצוני, כאמצעי להתנערות מהצורך בהתייעלות מסיבית שהיא מעל ומעבר לכל קיצוץ כזה או אחר שהתרחש בעשור האחרון.

פרופ’ אהרון בן זאב, נשיא אוניברסיטת חיפה: … “כמובן שבטווח הקצר התקציבים עדיין דלים…” כנ”ל, ההישענות על בעיה תקציבית, כאשר בפנים האדמה בוערת מרוב שחיתות, אליה המערכות מגלות אדישות מוחלטת.

ההתמודדות עם השחיתות באוניברסיטאות אינה עולה כסף, היא חוסכת כסף. ניתן לחסוך משכורות גבוהות של פרופסורים בכירים, שכל מעשיהם חסרי תועלת, מזיקים, טבולים בשחיתות, ואף יותר מכך. המחסום היחידי לשירוש השחיתות מהמוסדות האקדמיים הוא הקולגיאליות, העובדה שיד רוחצת יד, והפחד של מי שעליהם לנקוט פעולה מחוסר יציבות וממחיר פוליטי אישי. ההתבוננות החוצה ותליית כל הצרות בבעיות תקציב היא תולדה ישירה של הפחד הזה מלחתוך בבשר החי ולהתייעל באינסוף המקומות בהם התייעלות היא הדבר המתבקש.

מתן תקציבים למוסדות האקדמיים בטרם הראו נכונות להתייעל ולשרש את השחיתות מתוכם, לא רק שלא תורם, אלא הוא מתכון בטוח להנצחת הבעיה ולבזבוז של כספי הציבור לריק.

מה מסתתר מאחורי הקביעה “פרס נובל הוא האולימפיאדה האמיתית של האנושות”? מן הסתם יש בקביעה זו מרכיב של חנופה לוועדת פרס הנובל, שכן מר נתניהו מצפה ביום מן הימים לקטוף את פרס הנובל לשלום. אך אם נתעלם ממרכיב זה, הרי שמדובר בטענה מורכבת שניתוח שלה עשוי לשפוך אור על הקלקולים בתפיסותיו החברתיות של ראש הממשלה.

האולימפיאדה עוסקת בספורט, כלומר פעילות גופנית, בעוד שפרס נובל עוסק במדע (לפחות הפרס שהוענק לפרופ’ יונת), והמדע קשור בפעילות שכלית. מקביעתו של מר נתניהו משתמע שבכל האמור בעולם החי, המדד ליכולת הוא בפעילות גופנית, אך במה שנוגע לאנושות המדד ליכולת הוא לא בפעילות גופנית אלא פעילות שכלית. לשיטתו, האולימפיאדה, זו העוסקת בספורט, היא סוג של טעות היוצרת הקבלה שקרית בין האנושות ובין עולם החי. אם לכך התכוון מר נתניהו הרי שקביעתו מופרכת לחלוטין, שכן הספורט הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות והמורשת האנושית במשך אלפי שנים.

לחלופין, ייתכן שמר נתניהו מתכוון לטעון שפרס הנובל ניתן על פעילות שמצעידה את האנושות קדימה, בעוד שמדליות אולימפיות, עם כל הכבוד להן, ניתנות על פעילות שאינה מצעידה קדימה את האנושות. לפי פירוש זה, מר נתניהו מחשיב להישג אמיתי פעילות שמצעידה קדימה את האנושות.

אם ניצמד לקביעתו של מר נתניהו, ניתן לשאול מה ניתן לצפות אפריורית מהאולימפיאדה האמיתית של האנושות. כלומר, נניח לרגע ישות-על המתכננת לברוא עולם שהאנושות היא חלק ממנו, ורוצה לברוא עבור אותה אנושות את האולימפיאדה האמיתית עבורה. איך אותה ישות הייתה בונה את האולימפיאדה? נניח שהיא הייתה רוצה ליצור תחרות סביב הנושא של הצעדת האנושות קדימה, כלומר, האולימפיאדה האמיתית שהיא הייתה יוצרת הייתה מחלקת פרסים לאלו שתורמים את התרומה הגדולה ביותר לקידום האנושות. האם האולימפיאדה הזו הייתה נראית כמו פרס נובל? אם אותה ישות הייתה מעוניינת לעזור לאנושות לקדם את עצמה, האם הייתה כלל יוצרת מפעל כלשהו שעניינו מתן פרסים למדענים עבור הישגים מדעיים?

עבודה מדעית היא ביסודה עבודת צוות. הענקת פרסים על הצטיינות בעבודה מדעית הופכת את היוצרות ומתווה דרך הפוכה לזו הטבעית. בדרך החלופית עבודה מדעית מוצגת כעבודה אינדיבידואלית. התחרות על פרסים הופכת את הזירה המדעית לזירת מלחמה. פרס נובל לשלום ראוי שיוענק לזה שיבטל את כל פרסי הנובל המדעיים. פרסי הנובל המדעיים, גם אם הם ניתנים באופן ההוגן ביותר לאלו שהשיגו את ההישגים הגבוהים ביותר במדע, מזיקים לכלל ההישגים המדעיים של האנושות. פרס הנובל ופרסים מדעיים אחרים, מסלימים את מאבקי היוקרה בין מדענים ואת המאבק על משאבים ביניהם. הסלמת המאבק גורמת לכך שחלק ניכר מן האנרגיה של מדענים מופנה לאותם מאבקים במקום ליצירתיות מדעית. על מנת להגיע להישגים גבוהים על המדען לשחק משחק פוליטי במהלכו הוא מצליח להשתלט על תקציבי מחקר ועוסק בלנצח במלחמות ומרוצים מדעיים במקום ליצור. זירת המדע הופכת לזירה פוליטית של מאבקי כוח ובזירה זו סך כל היצירתיות הכללית נפגע אנושות, עד כדי כך שחשיבה יצירתית נחשבת למנהג מגונה במדע.

הצביעות סביב נושא היצירתיות חוגגת, מאחר שכל מוסד מדעי שמכבד עצמו וכל מוסד המעניק תקציבי מחקר, נוהג לנופף בדגל היצירתיות כמרכיב יסודי. אך דיבורים לחוד ומעשים לחוד. הדיבור על יצירתיות הוא לא יותר ממס שפתיים המשמש כחלק ממאבקי הכוח בין מוסדות מדעיים, כתבי עת, מוסדות המתקצבים פעילות מדעית, וכיו”ב. בפועל, עבודה מדעית באשר היא נשלחת ל-peer review, ומי ערב לכך שאותם peers מעודדים יצירתיות במדע? הרבה יותר קל לקבל תקציב לעבודה מחקרית בינונית מאשר לעבודה מחקרית יצירתית, זאת מפני שעבודה בינונית נמצאת בתוך הקונוונציות של תחום המחקר, לכן ההסתברות לכך ששופטי העבודה ידעו להתמצא בה גבוהה יותר. עבודה יצירתית היא עבודה פורצת דרך שחורגת מגבולות הקונוונציות הקיימות. ההסתברות לכך ששופטי העבודה יבינו את הרעיונות החדשים, נמוכה, וגם אם יבינו, ברוב המקרים לא ירצו להסתכן בלהמר על רעיונות מדעיים שטרם נבדקו.

על מנת לקבל תקציב למחקר פורץ דרך, החוקר יצטרך להיות מוכר בקרב החוקרים בתחומו כחוקר בעל רקורד עשיר של הצלחות. על מנת ליצור לעצמו רקורד כזה על החוקר לבזבז זמן רב מאוד בעבודה מדעית חסרת חשיבות ממשית, שעיקר תרומתה הוא בבניית אותו רקורד חיוני. באופן זה יבזבז החוקר עשרות שנים על בניית רקורד שיאפשר לו להיות פורץ דרך, אך עד שהוא מגיע לשלב זה, יאבד הכלח על רעיונותיו פורצי הדרך מן העבר, בהנחה שהיו כאלו. באשר לפרץ יצירתיות מאוחר, לאחר שהורגל וחונך משך עשרות שנים לחשוב באופן קונוונציונאלי לא ניתן לצפות ממדען להגיח עם יצירתיות שפורצת לפתע מן החביון. יתר על כן, הסלקציה הטבעית בתוך עולם המדע פולטת החוצה את היצירתיים בשלב מוקדם, כך שאלו המגיעים לרקורד הנדרש לקבלת תקציב לעבודה פורצת דרך, הם על פי רוב הקונוונציונאליים, חסרי היצירתיות. פרסים מדעיים, ובראשם פרס נובל, מעודדים תהליכים אלו בכך שהם מעודדים פוליטיזציה של הזירה המדעית ומונעים מהמדען את השקט הנחוץ לו כדי להביא את היצירתיות הגלומה בו לביטוי מקסימאלי.

מדען אמיתי אינו זקוק לפרסים. הוא מונע על ידי סקרנות מדעית ויצר גילוי. קיומם של פרסים מדעיים מחדיר למערכת מדעניי-וירוס שמונעים על ידי הרצון לזכות בפרסים ולא על ידי סקרנות מדעית אמיתית. הווירוס מדבק ומדביק את הקהילייה המדעית כולה. התוצאה היא שאנשים מחונכים לעבוד בשביל פרס. עבודה כזו עשויה להיות יצרנית מאוד, אך לא יצירתית. התוצאה היא שהיצירתיות מוגדרת מחדש כדי להתאים למטרייה הקיימת. היצירתיים יחסית יוגדרו כיצירתיים ביותר, אפילו שהם לא כל כך יצירתיים. עבודה מדעית לא יצירתית במיוחד תוגדר כיצירתית ביותר, אפילו שהיא רחוקה מכך, וכן הלאה.

לדברי זוכת פרס הנובל פרופ’ יונת, התחרות היא גורם הכרחי במדע. איני מסכים עם טענה זו. לדעתי התחרות היא תוצאה של חוסר יצירתיות. בעולם בו המדענים יצירתיים מספיק כל אחד יימצא לו נישה עצמאית בה הוא יכול ליצור באין מפריע. אם נוצרת חפיפה בין הנישות של שני מדענים, או שישתפו פעולה זה עם זה, או שאחד מהם יהיה מספיק יצירתי כדי לנווט את דרכו אל עבר קרקע פורייה אחרת. עולם מדעי בו הנפשות הפועלות מספיק יצירתיות הוא עולם בו איש תחת גפנו ותחת תאנתו. התחרות על “חלקות קרקע” מדעיות נובעת מחוסר יצירתיות של מדענים. חוסר היצירתיות נגרם מאופן הפעולה של עולם המדע, המותווה בין היתר על ידי פרסים ובראשם פרס נובל.

קיומו של הפרס מתווה דרך של התנהגויות בלתי מוסריות בעולם המדע. אם הפרסים הם הערך העליון (האולימפיאדה של האנושות), ויש רק מעט זוכים, נוצר מאבק. בניגוד לספורט, במדע המאבק הזה סמוי מן העין והוא לא חלק מכללי המשחק הגלויים. בשל היותו לא ממוסד בכללים מוגדרים וברורים, המאבק הזה יכול לקבל אופי אכזרי ואלים. ארסנל הכלים המשמשים למאבק הוא נרחב. לא הטובים שורדים אלא האלימים והמניפולטיביים. השורדים הם בעלי יצירתיות ואינטליגנציה מעט מעל הממוצע, טיפוסים בעלי לפחות חלק מהתכונות הבאות: כריזמה, חלקות לשון, מיומנויות חברתיות גבוהות, אופורטוניזם, צייתנות, חנפנות, כוחנות, היעדר עכבות מוסריות, חזות נעימה לעין, דיבור מרגיע ונוסך ביטחון. כל קשר בינם ובין גאונות מדעית מקרי בהחלט (או לאו דווקא מקרי, אם חשקה נפשם לגנוב את פירות היצירתיות של אחרים).

להלן כמה פרמטרים עליהם ניתן להשוות בין פרס נובל ובין האולימפיאדה:

1. האולימפיאדה מאפשרת לאנשים הבאים ממעמד סוציו אקונומי נמוך הזדמנות להגיע להישגים. פרס נובל שמור על פי רוב, לאנשים הבאים ממעמד סוציו אקונומי גבוה, לפחות בכל האמור בפרסי נובל הניתנים עבור פעילות מדעית. זאת מפני שלאנשים הבאים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יש סיכוי קלוש ביותר להגיע למצב בו הם נוטלים חלק במשחק המדעי.

2. האולימפיאדה מכסה טווח רחב של ענפי ספורט, בעוד שפרס נובל משאיר מחוץ לתמונה תחומים שלמים כמו מתמטיקה, פילוסופיה, פסיכולוגיה. בהתייחס לאמנות ותרבות, ספרות נכללת, אך נדבכים מרכזיים של האמנות והתרבות, כגון אמנות פלסטית, מוזיקה, קולנוע, ספורט, אינם נכללים. פרס נובל מכיל אלמנטים שרירותיים אפילו בהתייחס לתקופה בה נוסד הפרס.

3. פרס נובל נוסד לפני יותר ממאה שנה ועבר שינויים מעטים ביותר. לעומת זאת האולימפיאדה עוברת שינויים ומתאימה את עצמה לרוח התקופה.

4. באולימפיאדה יש חוקים ברורים שמגדירים את כללי התחרות ומגדירים מי המנצח. בפרס נובל אין כללים כאלו, המנצח נקבע על ידי וועדה ואין שקיפות.

באשר לאולימפיאדה בכללותה, בפרפראזה על דברי ראש הממשלה, ניתן לומר שהיא פרס הנובל האמיתי לשלום. היא המקום בו נפגשים אנשים מכל מדינות העולם ומתחרים זה עם זה בהתאם לכלליי תחרות הוגנים ושקופים. האם ניתן להשוות את תרומתה של האולימפיאדה לשלום העולמי, לתרומתו של פרס נובל? מדובר בהבדל בכמה סדרי גודל, ואין כל מקום להשוואה.

מה שמר נתניהו התכוון כנראה לומר הוא שהוא צמא להישגים בינלאומיים של ישראלים ואם יש הישג שכזה, הרי שהמפעל בתוכו הושג ההישג הוא התחרות החשובה ביותר והמשקפת ביותר שישנה בעולם. זאת למרות שאין לו יד ורגל בהישג. ראש הממשלה מבין שכל הישג שיושג בתקופת כהונתו, בין אם הוא אחראי לו ובין אם לאו, ייזקף לזכותו, מפני שהוא משמש על תקן שליח המודיע על ההישג לאומה. ככל שיפליג ויפאר את ההישג, כך הסיכוי שההישג ירשם לזכותו בתודעה הציבורית, גבוה יותר.

ואסיים בנימה אישית, כמי שהצביע לליכוד בבחירות האחרונות, אני מאוכזב מהתנהלותו של בנימין נתניהו. הוא אמנם מתנהל באופן שמשרה תחושת ביטחון מסוימת, אך חוסר היצירתיות שאפיין את תקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה מאפיין גם את התקופה הנוכחית. לצערי, בנימין נתניהו הוא בסופו של דבר אדם חסר תודעה חברתית עמוקה. הוא אמנם בא ממשפחה שכולה ויודע באופן עמוק מהו צער, אך הצער הזה אינו מקושר לפערים חברתיים, מצב סוציו-אקונומי בעייתי, קיפוח, אפליה, גזענות, פריפריה. לכן, הוא אינו האיש שיכול להצעיד את המדינה קדימה במובן החברתי. הצעותיו החברתיות הן בגדר אוסף של אנקדוטות וגימיקים ספוראדיים. חסר דבק ערכי שידביק אותן יחד לכדי צעדים חברתיים משמעותיים. מר נתניהו מרגיש בנוח עם מצב האליטות. הוא אינו מראה מורת רוח מכך שהאליטות האשכנזיות שממשיכות להיות הגמוניות, כנראה מפני שהוא עצמו מגיע מאותן אליטות והוא עצמו מקושר אליהן ואף שייך אליהן למרות תדמיתו העממית. הוא לא האיש לשנות מהיסוד את המצב בארץ, ואין טוב ממצב האליטות כדי לשקף את המצב בארץ. על מנת לשנות את המצב דרוש ראש ממשלה אחר, ממוצא מזרחי, ראש ממשלה שבא מלמטה וחווה על בשרו את הבעיות החברתיות האמיתיות של המדינה. המועמדים המזרחיים על פני הקשת הפוליטית אינם חפים ממגרעות, אך אני תומך בהם בלב שלם, שכן למועמדים האשכנזים שמולם יש מגרעות רבות עוד יותר. יש להחליף את ביבי בסילבן, את לבני במופז ואת ברק בפרץ. שלושת אלו היו מוצאים את הדרך לאחדות ולשיתוף פעולה ביניהם. הם היו מנהיגים שינוי חברתי יסודי במדינה בכל האמור בפערים בין פריפריה ומרכז והיו פועלים לסיום ההגמוניה האשכנזית באליטות (אקדמיה, בית המשפט העליון, תקשורת, תקצוב תרבות, והממשלה עצמה). הם היו מעודדים פלורליזם אמיתי באליטות שהוא מעבר למס השפתיים הנוכחי. אין צורך לחפש את השינויים האלו במצעיהם. השינויים האלו כתובים בהיסטוריה האישית שלהם, דבר שאין כל אפשרות לומר על ביבי, לבני, או ברק.

גל אוחובסקי יצא מתוסכל מהראיון ולא קיבל את התשובות שרצה לקבל. הסיבה לכישלון שלו היא שהוא אינו מבחין בין המונחים השונים לחלוטין זה מזה של גזענות/אפליה מול רגשי נחיתות. בנושאים האלו מומלץ למראיין לשים לב לדקויות. אוחובסקי חושב שאדם שיש נגדו אפליה חש בהכרח רגשי נחיתות. הוא טועה כאשר הוא מייחס רגשי נחיתות לכל הזמרים המזרחיים שקדמו לאייל גולן. הם אמנם היו מופלים על ידי התקשורת, אבל הם לא בהכרח סבלו מרגשי נחיתות, אלא אולי ההפך מכך. התקשורת היא גזענית ומפלה נגדם. גזענות היא תכונה אנושית נחותה. לכן ההרגשה המתבקשת היא תחושת עליונות ולא נחיתות. אוחובסקי ניסה במהלך הראיון להוציא אמירות פרובוקטיביות מאייל גולן אבל לא שם לב שהוא איבד אותו ברגע שהתחיל לייחס לחבריו לז’אנר רגשות שאינם שלהם.

1. כך תהרוס לסטודנט שלך את החיים

2. הנוד מאמריקה

3. מר אינטגריטי

4. הרקטור

5. הטרדה פיזית באוניברסיטה? יש חיה כזאת

6. שחיתות, לא רק אצל יהודים

לאחר חודשיים שכללו כשמונה פגישות עבודה, הודיע לי פרופסור טרופה שהוא נוסע לארה”ב לשבועיים, וביקש שאכתוב בינתיים את הצעת הדוקטוראט בנושא שהוסכם. מתוך זלזול, הוא לא טרח טרם נסיעתו לרשום את עצמו כמנחה הדוקטוראט שלי וכך נותרתי ללא מלגת קיום למשך שנה שלמה. נסיעתו התארכה משבועיים לחודשיים. לאחר שבועות של עבודה אינטנסיבית שלחתי אליו את הצעת הדוקטוראט החדשה. בינתיים, בשל היעדרויותיו של הפרופסור, החליט סנאט אוניברסיטת תל אביב לפטרו. לאחר ששב לארץ, התקיימה פגישה בה הודיע לי שפוטר.

בפגישה הוא אמר שהרעיון המחקרי שלי הוא מעולה, מדהים ושאר סופרלטיבים, ושהוא היה “מת” להנחות אותי, אך הדרך היחידה בה יוכל להמשיך בכך היא אם אעבור איתו לאוניברסיטה בה הוא עובד בארה”ב, מה שמצריך ממני תהליך מסובך של רישום וקבלה שאינה מובטחת. הוא העביר לי מסר, שאם אני לא נוסע איתו לארה”ב הוא לא ידאג לי לכל חלופה בארץ. בשיחת טלפון שקיימתי איתו זמן קצר לאחר הפגישה הנ”ל הוא אמר שהוא לא מבין מה הבעיה, הרי בארה”ב פרופסורים עוברים כל הזמן בין מוסדות. כאשר שאלתי אותו האם אותם פרופסורים דואגים לתלמידים שלהם לחלופה, הוא נותר כמובן ללא מענה. כמו כן הוא טרח להפחית דרסטית בערכה של הצעת המחקר שלי מיד כשהבין שאני לא מתכוון לרוץ אחריו.

אילו פרופסור טרופה היה מגלה נכונות למצוא לי חלופה, ייתכן שהייתי נוסע איתו לחו”ל, אך מאחר שהוא הציב בפני אולטימאטום וקודם לכן לא דאג לי למלגת קיום, היה לי ברור שהאיש נרקיסיסט נפוח שאינו סופר איש מלבד עצמו. היה ברור לי שזו תהיה טעות ללכת בעקבות אחד שמראה דאגה רק לעצמו ללא כל אכפתיות כלפיי, בייחוד שבחו”ל התלות שלי בו תהיה גדולה עוד יותר. מערכת יחסים כזו הייתה מתכון לשיתוק טוטאלי של העצמאות המחקרית שלי, כפי שאותו פרופסור הוכיח בעבר עם תלמידים אחרים שלו.

אם כן, בתחילת שנת תשס”א נותרתי שנית ללא מנחה, והפעם גם ללא מלגת קיום, במצב של מצוקה כלכלית וחוסר ודאות גדול לגבי המשך הקריירה שלי. פנייתי לראש החוג לפסיכולוגיה דאז, פרופסור תלמה ליבל, בבקשה לקבל מלגת קיום, נענתה באטימות מוחלטת מצידה. כמו כן, פנייתי לראש ועדת הדוקטוראט דאז, פרופסור יהושע צאל, נענתה כלאחר יד רק לאחר כמה שבועות, ולא כללה דבר מלבד הפנייה לראש הועדה החדש שמונה במקומו. במילים אחרות, אוניברסיטת תל אביב פיטרה את מנחה הדוקטוראט שלי, אמנם בצדק, אך לא ראתה שום חובה לדאוג לי באופן אקטיבי, או אפילו פסיבי, למלגת קיום ולהמשכיות הקריירה שלי. מבחינת האוניברסיטה אני כבר הייתי רוח רפאים.

בהיותי מונחה על ידי פרופסור נדלר מהחוג לפסיכולוגיה, נהג נדלר להזכיר את אותו פרופסור פרידלנד כידיד קרוב שלו. מאוחר יותר עזבתי את פרופסור נדלר לאחר שהנ”ל החליט לגנוב את רעיונותיי המחקריים. כידידו הקרוב, פרופסור פרידלנד היה מודע היטב לטיב היחסים שלי עם פרופסור נדלר ואף זכור לי שבעקבות מודעות זו, פרופסור פרידלנד גילה אלי יחס צונן ביותר. לאחר שעזבתי את פרופסור נדלר נאלצתי להתחיל את עבודת הדוקטוראט מחדש בהנחיית מנחה אחר. וועדת הדוקטוראט לה הגשתי את הצעת הדוקטוראט החדשה שלי ידעה היטב על ההיסטוריה שלי בחוג לפסיכולוגיה ועל טיב היחסים שלי עם פרופסור נדלר, אך הדבר לא הפריע לה לשלוח את הצעת הדוקטוראט שלי לבדיקה דווקא לידידו הקרוב, הלוא הוא מר אינטגריטי, פרופסור נחמיה פרידלנד. זאת על אף העובדה שנושא הצעת הדוקטוראט היה רחוק מרחק עצום מתחום עיסוקו המחקרי של אותו פרופסור. 

היה ניתן לצפות שמר אינטגריטי הנכבד ישיב לוועדת הדוקטוראט שהוא מנוע לשמש שופט להצעת הדוקטוראט, וזאת בשל ניגוד האינטרסים הקשור בעובדה שאני מסוכסך עם ידידו הקרוב פרופסור נדלר. אם יוסיף לכך את העובדה שנושא הצעת הדוקטוראט רחוק שנות אור מתחום המחקר שלו, עד כדי כך שהבנתו בתחום הצעת הדוקטוראט עלולה להיות אקראית בלבד, הרי שאין ספק שהיה על מר אינטגריטי להשיב את הצעת הדוקטוראט לשולחיה בטענה שהוא מנוע מלשמש שופט שלה מהטעמים האמורים לעיל. 

אך כאמור, במערכת המושתתת על שחיתות וריקבון, מר אינטגריטי הוא למעשה מר חוסר אינטגריטי, ולכן, לא רק שאותו פרופסור נכבד לא נמנע מלשמש בודק להצעה, אלא שהוא אף נטל על עצמו את התפקיד בהתלהבות וטרחנות יתירה והפיק חוות דעת ארכנית בצורה בלתי רגילה, חסרת כל קשר ממשי לעבודה, מסמך שכולו עדות לחוסר אינטליגנציה ובורות חסרת תקדים, מסמך שכולו חשיבות עצמית מופרזת, סרקזם נמוך וארסיות שאין לה כל אחיזה ממשית בערכה ותרומתה של חוות דעתו. 

ובכן, מעולם לא החשבתי את אותו פרופסור פרידלנד לגאון הדור, אך רמתה של חוות הדעת שלו הייתה כה נמוכה שהיא חרגה מכל סטנדרט מתקבל על הדעת. אין זה מתקבל על הדעת שבודק אובייקטיבי שאינו לוקה בשכלו יגיע לחוות דעת בעלת רמה ירודה כל כך, ומאחר ועם כל הערכתי הנמוכה לפרופסור פרידלנד איני מניח שהוא לוקה בשכלו, אני נאלץ להגיע למסקנה שהשיפוט שלו היה מוטה בצורה ברורה וחדה עקב ניגוד האינטרסים הקשור בסכסוך שלי עם ידידו פרופסור נדלר. 

ניתן ללמוד על מניעיו של פרופסור פרידלנד מניסוחיו הסרקסטיים בחוות הדעת. אילו היה מעוניין לחוות דעה באופן נקי ואובייקטיבי לא היה נוקט שפה סרקסטית, שכן שפה כזו אין לה מקום כאשר דנים במחקר שהושקעה בו עבודה רבה והוא בעל השפעה מכרעת על עתידו המקצועי של המגיש. אך זה אינו מעניינו של פרופסור פרידלנד שכן הוא חש בטוח מאחורי התדמית של מר אינטגריטי ומרגיש שהתדמית הזאת היא בבחינת אשרה לעשיית מעשים שיש בהם כל דבר חוץ מאינטגריטי. 

להחלטתו של פרופסור פרידלנד לשמש בודק להצעה היו השלכות מרחיקות לכת על לימודיי, על מצבי הכלכלי והנפשי. היה בכך בבחינת הוספת חטא גדול על פשעים גדולים שכבר בוצעו נגדי בתוך אותה מערכת. התנהגותו של פרופסור פרידלנד חשפה אותי לרשעות ואכזריות שהיו מעל ומעבר למה שהייתי מסוגל לספוג. פרופסור פרידלנד באופן מודע ומושכל עשה את כל שביכולתו כדי להוריד אותי מהפסים. זאת מתוך נקמנות על כך שבצדק גמור האשמתי את ידידו פרופסור נדלר בגניבת רעיונותיי המחקריים.

אותו פרופסור פרידלנד חש את האווירה השלילית כלפיי בחוג וידע שאין כל תג מחיר לזובור שהוא עומד לבצע בי, אלא להפך, יהיה על כך שכר, נשיאת חן, וחנופה לאלו שממילא לא הייתי מקובל ביניהם. הוא עשה שימוש במלוא הקרדיט שהיה נתון לו כאיש סגל ותיק כדי להפעיל את מלוא עוצמתו כנגד אדם שנאבק בשיניים על מנת לשרוד כלכלית ונפשית בתוך מערכת בוגדנית בה היה רשום כסטודנט. כחוקר בלתי פעיל וחסר תרומה אקדמית, פרופסור פרידלנד היה זקוק לתצוגת תכלית בה יפגין את אונו ויזכה לאישור מצד מערכת שהוא אינו תורם לה. הוא השתמש בזובור נגדי כאמצעי לאישוש עצמי של ערכו בתוך המערכת. האם יש דרך נלוזה מזו? כדאי לשאול את מר אינטגריטי.   

ללא התערבותה של פרופסור אינה וינר, התנהלותו של פרופסור פרידלנד הייתה בבחינת מכת מוות ללימודיי הדוקטוראט שלי. בעקבות חוות דעתו הנחרצת, הן מנחה הדוקטוראט שלי והן ראש ועדת הדוקטוראט דאז, פרופסור דניאל אלגום, הודיעו לי שאין ביכולתם לסייע יותר. למזלי, פניתי לדקנית הפקולטה, פרופסור אינה וינר והיא גילתה הבנה למצבי ואפשרה לי להתקדם. לבסוף סיימתי את עבודת הדוקטוראט באותו נושא עצמו, עבודה הדומה דמיון מפליא לזו אותה פסל פרופסור פרידלנד. יצוין שאחד מבודקיי העבודה, מבכיריי החוקרים בתחום בעולם כולו, המליץ על מתן ציון מעולה לעבודה.