on Oct 16th, 2010כוח משחית, כל עוד נותנים לו להשחית
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3420274,00.html
כתבה מומלצת על האופן בו כוח משחית, אם הסביבה לא עושה דבר כדי למנוע זאת. כל מה שכתוב בבלוג הזה הוא דוגמה חיה שמדגימה את מה שכתוב שם.
בסוף הכתבה, מובא ציטוט של דברה גרונפלד, בו היא מתארת מקרה בו מנהל שמאס במאוורר הפנה אותו באדישות לכיוונה, מה שגרם לה לתובנה המעניינת שהיא יכולה לכוון את המאוורר בחזרה לכיוונו. זו למעשה תמצית הבלוג הזה.
סוזן פיסק מראה שאפשר באמצעים פשוטים לגרום לאנשים שהושחתו על ידי כוח לחזור להיות בני אדם. אך מניסיוני כאשר, כמו באקדמיה בישראל, בעלי הכוח נותנים זה לזה לגיטימציה לחוסר האנושיות שלהם, ותומכים בתהליכים אלו, שום דבר לא גורם להם להיות אנושיים. חוסר האנושיות הוא הקונצנזוס, מאחר והתרבות הארגונית היא מושחתת, ואין מדובר במקרים בודדים וחריגים שקל לנגוד אותם.
העובדות מדברות בעד עצמן: המציאות בה נתקלתי עדיין מונצחת, כאשר איש אינו פועל לתיקון המעוות. אף מוסד אקדמי, או בכיר כלשהו במוסד אקדמי לא טרח להביע הזדהות עם המקרה שלי בעקבות קריאת הבלוג הזה, זאת למרות שמן הסתם הדברים ידועים (כמובן אחר כך יגידו, אה, למה לא אמרת? אילו רק היינו יודעים… ובכן, מספיק אנשים יודעים, וכשם שהם לא עשו דבר כך גם אתם מן הסתם לא הייתם עושים דבר, משום שאתם מזדהים בראש ובראשונה עם המוסד המושחת שמשלם לכם כסף ונותן לכם קביעות. ההסתברויות כאן הן מעבר למקריות).
אותה אטימות שהתרחשה בזמן שהדברים קרו, מתרחשת גם כעת, “אחרי” שהם קרו. יש לי דוגמה מאלפת לכך מהתקופה בה הייתי לקראת סוף הדוקטוראט שלי. התקשרתי לפרופסור שמגר בן אליהו מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שהיה ראש ועדת הדוקטוראט בחוג (למעשה הסתבר לי בשיחה שהוא סיים את תפקידו כראש הועדה, אך בזמן שהיה בתפקיד הוא היה מודע למתרחש). בשיחה ניסיתי להעלות דברים שקשורים למה שקורה איתי בחוג, אך עוד לפני שהספקתי לסיים משפט אחד בנושא, קטע אותי הפרופסור בעצבים ואמר שהם מעוניינים להמשיך הלאה כדבריו. במילים אחרות, תודה רבה על האינפוט שסיפקת לנו, נשתמש בו כדי ללמוד וכדי שמקרים כאלו לא יישנו, ובינתיים אתה יכול ללכת לעזאזל. זוהי עדות חיה ובועטת לצביעות והמוסר הכפול מהסוג שמתואר בכתבה.