CorruptionBlog.co.il

לקראת סוף סמסטר א’ של שנת תש”ס עזבתי את פרופ’ אריה נדלר ונותרתי ללא מנחה. לא נמצא מי שינחה אותי בנושא הקודם עליו עבדתי. נאמר לי שבחודש יוני 2000 יגיע לארץ מארה”ב פרופסור יעקב טרופה, שעשוי להנחות אותי ונאלצתי להמתין לו למעלה מסמסטר שלם. לאחר שהגיע התקיימה פגישה בה ביטל הפרופסור השחצן כלאחר יד את הנושא הקודם עליו עבדתי מבלי שיסכים כלל לאפשר לי להציג אותו בפניו. בהעדר חלופה, נאלצתי להסכים. לשאלתי האם הוא נשאר בארץ, השיב בהחלטיות שכן. 

לאחר חודשיים שכללו כשמונה פגישות עבודה, הודיע לי פרופסור טרופה שהוא נוסע לארה”ב לשבועיים, וביקש שאכתוב בינתיים את הצעת הדוקטוראט בנושא שהוסכם. מתוך זלזול, הוא לא טרח טרם נסיעתו לרשום את עצמו כמנחה הדוקטוראט שלי וכך נותרתי ללא מלגת קיום למשך שנה שלמה. נסיעתו התארכה משבועיים לחודשיים. לאחר שבועות של עבודה אינטנסיבית שלחתי אליו את הצעת הדוקטוראט החדשה. בינתיים, בשל היעדרויותיו של הפרופסור, החליט סנאט אוניברסיטת תל אביב לפטרו. לאחר ששב לארץ, התקיימה פגישה בה הודיע לי שפוטר.

בפגישה הוא אמר שהרעיון המחקרי שלי הוא מעולה, מדהים ושאר סופרלטיבים, ושהוא היה “מת” להנחות אותי, אך הדרך היחידה בה יוכל להמשיך בכך היא אם אעבור איתו לאוניברסיטה בה הוא עובד בארה”ב, מה שמצריך ממני תהליך מסובך של רישום וקבלה שאינה מובטחת. הוא העביר לי מסר, שאם אני לא נוסע איתו לארה”ב הוא לא ידאג לי לכל חלופה בארץ. בשיחת טלפון שקיימתי איתו זמן קצר לאחר הפגישה הנ”ל הוא אמר שהוא לא מבין מה הבעיה, הרי בארה”ב פרופסורים עוברים כל הזמן בין מוסדות. כאשר שאלתי אותו האם אותם פרופסורים דואגים לתלמידים שלהם לחלופה, הוא נותר כמובן ללא מענה. כמו כן הוא טרח להפחית דרסטית בערכה של הצעת המחקר שלי מיד כשהבין שאני לא מתכוון לרוץ אחריו.

אילו פרופסור טרופה היה מגלה נכונות למצוא לי חלופה, ייתכן שהייתי נוסע איתו לחו”ל, אך מאחר שהוא הציב בפני אולטימאטום וקודם לכן לא דאג לי למלגת קיום, היה לי ברור שהאיש נרקיסיסט נפוח שאינו סופר איש מלבד עצמו. היה ברור לי שזו תהיה טעות ללכת בעקבות אחד שמראה דאגה רק לעצמו ללא כל אכפתיות כלפיי, בייחוד שבחו”ל התלות שלי בו תהיה גדולה עוד יותר. מערכת יחסים כזו הייתה מתכון לשיתוק טוטאלי של העצמאות המחקרית שלי, כפי שאותו פרופסור הוכיח בעבר עם תלמידים אחרים שלו.

אם כן, בתחילת שנת תשס”א נותרתי שנית ללא מנחה, והפעם גם ללא מלגת קיום, במצב של מצוקה כלכלית וחוסר ודאות גדול לגבי המשך הקריירה שלי. פנייתי לראש החוג לפסיכולוגיה דאז, פרופסור תלמה ליבל, בבקשה לקבל מלגת קיום, נענתה באטימות מוחלטת מצידה. כמו כן, פנייתי לראש ועדת הדוקטוראט דאז, פרופסור יהושע צאל, נענתה כלאחר יד רק לאחר כמה שבועות, ולא כללה דבר מלבד הפנייה לראש הועדה החדש שמונה במקומו. במילים אחרות, אוניברסיטת תל אביב פיטרה את מנחה הדוקטוראט שלי, אמנם בצדק, אך לא ראתה שום חובה לדאוג לי באופן אקטיבי, או אפילו פסיבי, למלגת קיום ולהמשכיות הקריירה שלי. מבחינת האוניברסיטה אני כבר הייתי רוח רפאים.