on Mar 21st, 2009כך תהרוס לסטודנט שלך את החיים
בשנת 1998 היה פרופסור אריה נדלר מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, בסוף תקופת כהונתו כדקאן הפקולטה למדעי החברה. לדבריו, זה שנים שלא עסק ברצינות במחקר מאחר שהיה עסוק בתפקידים ניהוליים באוניברסיטה—ראשית היה ראש החוג לפסיכולוגיה ואחר כך היה דקאן. באמצע חודש אפריל של אותה שנה הגעתי אליו כסטודנט לתואר שני באוניברסיטת חיפה לפגישה בלשכתו (הייתי אז בגיל 26 קרוב ל-7). מטרת הפגישה הייתה בדיקת האפשרות למעבר שלי מאוניברסיטת חיפה לאוניברסיטת תל אביב למסלול דוקטוראט ישיר, בהנחייתו של פרופסור נדלר עצמו.
בפגישה סיפרתי לפרופסור על רעיונות שגיבשתי למחקר ועליהם אני מעוניין לעשות את עבודת הדוקטוראט. רעיונות אלו היו בתחום מחקרו. הוא ביקש שאעביר אליו תוך חודשיים הצעה כתובה למחקר, ועל סמך אותה הצעה יחליט האם הוא מסכים להנחות אותי. כעבור חודשיים בדיוק העברתי אליו הצעה כתובה. פרופסור נדלר קרא את ההצעה והשיב בחיוב לבקשתי להיות מונחה על ידיו בעבודת הדוקטוראט. בעקבות קריאת ההצעה היה לאיש רעיון כיצד ניתן להרחיב את המודל שהצעתי. באופן ספציפי, המודל שלי עסק ביחסים בין פרטים, והפרופסור הציע שניתן ליישם את המודל ליחסים בין קבוצות. הוא ציין במפורש ובכתב שהוא רואה ברעיון שלו הרחבה אפשרית למודל שלי, שמתאימה לסעיף בהצעת המחקר שלי, בו אני מציע הרחבות אפשריות למודל.
פרופסור נדלר לא אמר אמת. הוא נתן לי להבין שהוא אוהב את ההצעה שכתבתי ורואה ביישום המודל להקשר של יחסים בין קבוצות, לא יותר מהרחבה אפשרית של המודל. בפועל, כפי שהסתבר רק בהמשך, הוא לא התחבר כלל וכלל למודל שהצעתי, וראה בו לא יותר מהשראה לרעיון שמבחינתו היה הרעיון אותו ברצונו לחקור, קרי השימוש במודל למחקר על יחסים בין קבוצות. כאמור, בעקבות תגובתו הראשונית החיובית, עזבתי את מסלול לימודיי ה-MA באוניברסיטת חיפה, ועברתי לאוניברסיטת תל אביב. אילו הייתי יודע שהפרופסור אינו אוהב את ההצעה שהגשתי לו, לא הייתי מעלה בדעתי לעזוב את לימודיי באוניברסיטת חיפה. מצד אחד עזבתי מסלול לימודים, ומצד שני, במסלול אליו עברתי נתקלתי במנחה שמראה התנגדות בלתי משתמעת לשתי פנים להצעה שבעקבותיה קיבל אותי למסלול מלכתחילה.
אך זהו רק קצה הקרחון להתנהלותו הקלוקלת של פרופסור נדלר. במקביל למאמציו לגרום לי לוותר על נושא ההצעה המקורית ולשנות את ההצעה ליחסים בין קבוצות, עשה פרופסור נדלר דין לעצמו, והשתמש ברעיון בשתי הרצאות אותן העביר בכנסים בחו”ל, זאת מבלי לשתף אותי בהכנה ובקרדיט. ועל כך נאמר, הרצחת וגם ירשת—מצד אחד עשה כל מאמץ לגרום לי להתנתק מהצעת המחקר המקורית, שעקב תגובתו החיובית אליה עברתי למסלול, ומצד שני חש חופשי להשתמש בפיתוח של הצעת המחקר המקורית ולעשות בה כבשלו.
למרבה הצער, גם בכך לא מסתיים העניין. כאשר ראה שאיני מסכים לוותר על ההצעה המקורית, בעקבותיה התקבלתי למסלול הדוקטוראט, העביר הפרופסור, על דעת עצמו וללא ידיעתי, את רעיון יישום המודל להקשר של יחסים בין קבוצות, לסטודנטים אחרים שלו כדי שיחקרו את הנושא בעצמם, זאת תוך שהוא ממשיך להפגין יחס עוין כלפי ההצעה המקורית, בלעדיה הפיתוח להקשר של יחסים בין קבוצות לא היה קיים.
בהמשך פרסם הפרופסור שני מאמרים הכוללים את יישום הרעיון להקשר בין קבוצתי, האחד בשנת 2002, ככותב יחיד, והשני בשנת 2006, בשותפות עם תלמיד דוקטוראט שלו, כל זאת מבלי לשאול אותי, מבלי ליידע אותי, מבלי לבקש את רשותי, או לתת לי קרדיט. השימוש הזה ביישום המודל, לפני שהמודל עצמו נבדק ופורסם, משמעו שהמודל המקורי הופך להיות המשך של היישום ולא להיפך, כפי שמתבקש.
יצויין שבעת שהייתי תלמידו של פרופסור נדלר, מעולם לא הבעתי התנגדות לחקור את נושא היישום שהוא הציע, אלא רק דרשתי שהנ”ל לא יבוא על חשבון הצעתי המקורית אותה אישר הפרופסור בהתחלה. גם לכך התנגד פרופסור נדלר, והדבר בא לביטוי בכך שבתקופה בה שימש מנחה שלי, הוא כאמור, הרשה לעצמו לפרסם את היישום בכנסים מדעיים בלי לשתף אותי, הרשה לעצמו להעביר את רעיונות היישום לתלמידיי דוקטוראט אחרים שלו, ובסופו של דבר גם פרסם את רעיונות היישום בכתבי עת מדעיים, בלי לשתף אותי ובלי שאקבל על כך קרדיט.
בשנת 1999, התעמתי עם פרופסור נדלר ודרשתי ממנו קרדיט מלא ושותפות מלאה בקבלת ההחלטות, עבור כל שימוש ברעיונותי. הפרופסור התנגד, וכתוצאה מכך החלטתי על דעת עצמי לעזוב אותו מיידית כמנחה. כפועל יוצא מכך, נותרתי ללא מנחה וללא נושא למחקר, במערכת בה איש אינו שש להנחות אותי, בשל היותי מסוכסך עם הדמות הבכירה ביותר במערכת. בהמשך, ידידיו של פרופסור נדלר התנכלו לי וגרמו לי נזק בקנה מידה המשתווה לנזק הישיר שגרם פרופסור נדלר בעצמו, או אף עולה על נזק זה.
התהום שפרופסור נדלר פער תחת רגליי גרמה נזק בל יתואר לקריירה שלי. כסטודנט אמביציוזי במיוחד, שהדבר החשוב ביותר בחייו היה הקריירה המחקרית שלו, הנזק לקריירה השליך באופן גורף וחד משמעי על כל תחומי החיים האחרים שלי, בהם התחום החברתי, הנפשי והבריאותי. הנזקים שנגרמו לי בשל התנהלותו של פרופסור נדלר הינם בלתי הפיכים. כ-11 שנה לאחר המפגש הראשוני שלי עם פרופסור נדלר, אני סובל מהפרעה פוסט טראומטית חמורה הקשורה בהתנהלותו של פרופסור נדלר, והגורמת לי סבל מתמשך ומונעת ממני את מימוש הפוטנציאל שלי בכל תחומי החיים.
פרופסור נדלר ממשיך לשמש פרופסור באוניברסיטת תל אביב ללא כל מחיר שנאלץ לשלם על מעשיו. הקריירה שלי ירדה ממסלולה ולאחר 11 שנים מאז אותו מפגש ראשוני, שנים אותן הקדשתי למחקר, בדבקות ובמסירות חסרות תקדים, איני נושא משרה אקדמית, ואני על תקן “שרוף” בחלק מהמוסדות האקדמיים בארץ, אם לא בכולם.
לצערנו, אתה לא היחידי שסבל באופן הזה.
אני מכירה לפחות עוד שני אנשים שהפסיקו את הדוקטורט באמצע, בעקבות התנהלותו הקלוקלת של אותו מנחה, וגם שם היה מעורב בהמשך שימוש ברעיונות הסטודנט כאילו היו של המנחה.
חבל שאנשים מתנהגים בצורה מכוערת ולא אתית שכזו, וברור לי ששום צדק לא יעשה.
לפחות הוא כבר פרש, אז לא יהיו אחרים שיצטרכו לעבור את הייסורים הללו.
ובכל זאת, מעציב ומכעיס אותי שאנשים לא מבינים את האחריות שיש להם כמנחים, ועל אחת כמה וכמה כאלו שעיקר עיסוקם הוא מחקר על עזרה ופיוס…
ועוד זה פרופסור שמתהדר במחקרים על יחסי עזרה ותווך קונפליקטים ובעצמו בן של נצולי שואה… חבל שאין בו הרגישות והיושרה המתבקשים ממי שעוסק בנושא של יחסי עזרה ופיוס.