CorruptionBlog.co.il

http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3420274,00.html

כתבה מומלצת על האופן בו כוח משחית, אם הסביבה לא עושה דבר כדי למנוע זאת. כל מה שכתוב בבלוג הזה הוא דוגמה חיה שמדגימה את מה שכתוב שם.

בסוף הכתבה, מובא ציטוט של דברה גרונפלד, בו היא מתארת מקרה בו מנהל שמאס במאוורר הפנה אותו באדישות לכיוונה, מה שגרם לה לתובנה המעניינת שהיא יכולה לכוון את המאוורר בחזרה לכיוונו. זו למעשה תמצית הבלוג הזה.

סוזן פיסק מראה שאפשר באמצעים פשוטים לגרום לאנשים שהושחתו על ידי כוח לחזור להיות בני אדם. אך מניסיוני כאשר, כמו באקדמיה בישראל, בעלי הכוח נותנים זה לזה לגיטימציה לחוסר האנושיות שלהם, ותומכים בתהליכים אלו, שום דבר לא גורם להם להיות אנושיים. חוסר האנושיות הוא הקונצנזוס, מאחר והתרבות הארגונית היא מושחתת, ואין מדובר במקרים בודדים וחריגים שקל לנגוד אותם.

העובדות מדברות בעד עצמן: המציאות בה נתקלתי עדיין מונצחת, כאשר איש אינו פועל לתיקון המעוות. אף מוסד אקדמי, או בכיר כלשהו במוסד אקדמי לא טרח להביע הזדהות עם המקרה שלי בעקבות קריאת הבלוג הזה, זאת למרות שמן הסתם הדברים ידועים (כמובן אחר כך יגידו, אה, למה לא אמרת? אילו רק היינו יודעים… ובכן, מספיק אנשים יודעים, וכשם שהם לא עשו דבר כך גם אתם מן הסתם לא הייתם עושים דבר, משום שאתם מזדהים בראש ובראשונה עם המוסד המושחת שמשלם לכם כסף ונותן לכם קביעות. ההסתברויות כאן הן מעבר למקריות).

אותה אטימות שהתרחשה בזמן שהדברים קרו, מתרחשת גם כעת, “אחרי” שהם קרו. יש לי דוגמה מאלפת לכך מהתקופה בה הייתי לקראת סוף הדוקטוראט שלי. התקשרתי לפרופסור שמגר בן אליהו מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שהיה ראש ועדת הדוקטוראט בחוג (למעשה הסתבר לי בשיחה שהוא סיים את תפקידו כראש הועדה, אך בזמן שהיה בתפקיד הוא היה מודע למתרחש). בשיחה ניסיתי להעלות דברים שקשורים למה שקורה איתי בחוג, אך עוד לפני שהספקתי לסיים משפט אחד בנושא, קטע אותי הפרופסור בעצבים ואמר שהם מעוניינים להמשיך הלאה כדבריו. במילים אחרות, תודה רבה על האינפוט שסיפקת לנו, נשתמש בו כדי ללמוד וכדי שמקרים כאלו לא יישנו, ובינתיים אתה יכול ללכת לעזאזל. זוהי עדות חיה ובועטת לצביעות והמוסר הכפול מהסוג שמתואר בכתבה.

הפוסטים מתפרסמים בבלוג לאו דווקא בסדר כרונולוגי. על מנת למנוע בלבול, מוצג כאן סדר מומלץ לקריאה. כדאי לזכור שחלק מהדברים קרו במקביל.

1. כך תהרוס לסטודנט שלך את החיים

2. הנוד מאמריקה

3. מר אינטגריטי

4. הרקטור

5. הטרדה פיזית באוניברסיטה? יש חיה כזאת

6. שחיתות, לא רק אצל יהודים

לקראת סוף סמסטר א’ של שנת תש”ס עזבתי את פרופ’ אריה נדלר ונותרתי ללא מנחה. לא נמצא מי שינחה אותי בנושא הקודם עליו עבדתי. נאמר לי שבחודש יוני 2000 יגיע לארץ מארה”ב פרופסור יעקב טרופה, שעשוי להנחות אותי ונאלצתי להמתין לו למעלה מסמסטר שלם. לאחר שהגיע התקיימה פגישה בה ביטל הפרופסור השחצן כלאחר יד את הנושא הקודם עליו עבדתי מבלי שיסכים כלל לאפשר לי להציג אותו בפניו. בהעדר חלופה, נאלצתי להסכים. לשאלתי האם הוא נשאר בארץ, השיב בהחלטיות שכן. 

לאחר חודשיים שכללו כשמונה פגישות עבודה, הודיע לי פרופסור טרופה שהוא נוסע לארה”ב לשבועיים, וביקש שאכתוב בינתיים את הצעת הדוקטוראט בנושא שהוסכם. מתוך זלזול, הוא לא טרח טרם נסיעתו לרשום את עצמו כמנחה הדוקטוראט שלי וכך נותרתי ללא מלגת קיום למשך שנה שלמה. נסיעתו התארכה משבועיים לחודשיים. לאחר שבועות של עבודה אינטנסיבית שלחתי אליו את הצעת הדוקטוראט החדשה. בינתיים, בשל היעדרויותיו של הפרופסור, החליט סנאט אוניברסיטת תל אביב לפטרו. לאחר ששב לארץ, התקיימה פגישה בה הודיע לי שפוטר.

בפגישה הוא אמר שהרעיון המחקרי שלי הוא מעולה, מדהים ושאר סופרלטיבים, ושהוא היה “מת” להנחות אותי, אך הדרך היחידה בה יוכל להמשיך בכך היא אם אעבור איתו לאוניברסיטה בה הוא עובד בארה”ב, מה שמצריך ממני תהליך מסובך של רישום וקבלה שאינה מובטחת. הוא העביר לי מסר, שאם אני לא נוסע איתו לארה”ב הוא לא ידאג לי לכל חלופה בארץ. בשיחת טלפון שקיימתי איתו זמן קצר לאחר הפגישה הנ”ל הוא אמר שהוא לא מבין מה הבעיה, הרי בארה”ב פרופסורים עוברים כל הזמן בין מוסדות. כאשר שאלתי אותו האם אותם פרופסורים דואגים לתלמידים שלהם לחלופה, הוא נותר כמובן ללא מענה. כמו כן הוא טרח להפחית דרסטית בערכה של הצעת המחקר שלי מיד כשהבין שאני לא מתכוון לרוץ אחריו.

אילו פרופסור טרופה היה מגלה נכונות למצוא לי חלופה, ייתכן שהייתי נוסע איתו לחו”ל, אך מאחר שהוא הציב בפני אולטימאטום וקודם לכן לא דאג לי למלגת קיום, היה לי ברור שהאיש נרקיסיסט נפוח שאינו סופר איש מלבד עצמו. היה ברור לי שזו תהיה טעות ללכת בעקבות אחד שמראה דאגה רק לעצמו ללא כל אכפתיות כלפיי, בייחוד שבחו”ל התלות שלי בו תהיה גדולה עוד יותר. מערכת יחסים כזו הייתה מתכון לשיתוק טוטאלי של העצמאות המחקרית שלי, כפי שאותו פרופסור הוכיח בעבר עם תלמידים אחרים שלו.

אם כן, בתחילת שנת תשס”א נותרתי שנית ללא מנחה, והפעם גם ללא מלגת קיום, במצב של מצוקה כלכלית וחוסר ודאות גדול לגבי המשך הקריירה שלי. פנייתי לראש החוג לפסיכולוגיה דאז, פרופסור תלמה ליבל, בבקשה לקבל מלגת קיום, נענתה באטימות מוחלטת מצידה. כמו כן, פנייתי לראש ועדת הדוקטוראט דאז, פרופסור יהושע צאל, נענתה כלאחר יד רק לאחר כמה שבועות, ולא כללה דבר מלבד הפנייה לראש הועדה החדש שמונה במקומו. במילים אחרות, אוניברסיטת תל אביב פיטרה את מנחה הדוקטוראט שלי, אמנם בצדק, אך לא ראתה שום חובה לדאוג לי באופן אקטיבי, או אפילו פסיבי, למלגת קיום ולהמשכיות הקריירה שלי. מבחינת האוניברסיטה אני כבר הייתי רוח רפאים.

את שמו של פרופסור נחמיה פרידלנד שמעתי במהלך לימודי הדוקטוראט שלי מספר פעמים. שמתי לב שאלו שמזכירים אותו, מציינים את שמו ביראת כבוד ומייחסים לו אינטגריטי גבוה. לאור זאת לא מפליא שהאיש הפך לנשיא מכללת תל אביב. אך אליה וקוץ בה, במקום כאוניברסיטת תל אביב, מקום שכולו ריקבון ושחיתות, להיות מר אינטגריטי עלול לקבל משמעות שונה ממה שהיה ניתן לצפות. ואכן, בהיתקלות הרצינית היחידה שלי עם אותו מר אינטגריטי נכבד, פעל האיש מתוך ניגוד אינטרסים ברור. 

בהיותי מונחה על ידי פרופסור נדלר מהחוג לפסיכולוגיה, נהג נדלר להזכיר את אותו פרופסור פרידלנד כידיד קרוב שלו. מאוחר יותר עזבתי את פרופסור נדלר לאחר שהנ”ל החליט לגנוב את רעיונותיי המחקריים. כידידו הקרוב, פרופסור פרידלנד היה מודע היטב לטיב היחסים שלי עם פרופסור נדלר ואף זכור לי שבעקבות מודעות זו, פרופסור פרידלנד גילה אלי יחס צונן ביותר. לאחר שעזבתי את פרופסור נדלר נאלצתי להתחיל את עבודת הדוקטוראט מחדש בהנחיית מנחה אחר. וועדת הדוקטוראט לה הגשתי את הצעת הדוקטוראט החדשה שלי ידעה היטב על ההיסטוריה שלי בחוג לפסיכולוגיה ועל טיב היחסים שלי עם פרופסור נדלר, אך הדבר לא הפריע לה לשלוח את הצעת הדוקטוראט שלי לבדיקה דווקא לידידו הקרוב, הלוא הוא מר אינטגריטי, פרופסור נחמיה פרידלנד. זאת על אף העובדה שנושא הצעת הדוקטוראט היה רחוק מרחק עצום מתחום עיסוקו המחקרי של אותו פרופסור. 

היה ניתן לצפות שמר אינטגריטי הנכבד ישיב לוועדת הדוקטוראט שהוא מנוע לשמש שופט להצעת הדוקטוראט, וזאת בשל ניגוד האינטרסים הקשור בעובדה שאני מסוכסך עם ידידו הקרוב פרופסור נדלר. אם יוסיף לכך את העובדה שנושא הצעת הדוקטוראט רחוק שנות אור מתחום המחקר שלו, עד כדי כך שהבנתו בתחום הצעת הדוקטוראט עלולה להיות אקראית בלבד, הרי שאין ספק שהיה על מר אינטגריטי להשיב את הצעת הדוקטוראט לשולחיה בטענה שהוא מנוע מלשמש שופט שלה מהטעמים האמורים לעיל. 

אך כאמור, במערכת המושתתת על שחיתות וריקבון, מר אינטגריטי הוא למעשה מר חוסר אינטגריטי, ולכן, לא רק שאותו פרופסור נכבד לא נמנע מלשמש בודק להצעה, אלא שהוא אף נטל על עצמו את התפקיד בהתלהבות וטרחנות יתירה והפיק חוות דעת ארכנית בצורה בלתי רגילה, חסרת כל קשר ממשי לעבודה, מסמך שכולו עדות לחוסר אינטליגנציה ובורות חסרת תקדים, מסמך שכולו חשיבות עצמית מופרזת, סרקזם נמוך וארסיות שאין לה כל אחיזה ממשית בערכה ותרומתה של חוות דעתו. 

ובכן, מעולם לא החשבתי את אותו פרופסור פרידלנד לגאון הדור, אך רמתה של חוות הדעת שלו הייתה כה נמוכה שהיא חרגה מכל סטנדרט מתקבל על הדעת. אין זה מתקבל על הדעת שבודק אובייקטיבי שאינו לוקה בשכלו יגיע לחוות דעת בעלת רמה ירודה כל כך, ומאחר ועם כל הערכתי הנמוכה לפרופסור פרידלנד איני מניח שהוא לוקה בשכלו, אני נאלץ להגיע למסקנה שהשיפוט שלו היה מוטה בצורה ברורה וחדה עקב ניגוד האינטרסים הקשור בסכסוך שלי עם ידידו פרופסור נדלר. 

ניתן ללמוד על מניעיו של פרופסור פרידלנד מניסוחיו הסרקסטיים בחוות הדעת. אילו היה מעוניין לחוות דעה באופן נקי ואובייקטיבי לא היה נוקט שפה סרקסטית, שכן שפה כזו אין לה מקום כאשר דנים במחקר שהושקעה בו עבודה רבה והוא בעל השפעה מכרעת על עתידו המקצועי של המגיש. אך זה אינו מעניינו של פרופסור פרידלנד שכן הוא חש בטוח מאחורי התדמית של מר אינטגריטי ומרגיש שהתדמית הזאת היא בבחינת אשרה לעשיית מעשים שיש בהם כל דבר חוץ מאינטגריטי. 

להחלטתו של פרופסור פרידלנד לשמש בודק להצעה היו השלכות מרחיקות לכת על לימודיי, על מצבי הכלכלי והנפשי. היה בכך בבחינת הוספת חטא גדול על פשעים גדולים שכבר בוצעו נגדי בתוך אותה מערכת. התנהגותו של פרופסור פרידלנד חשפה אותי לרשעות ואכזריות שהיו מעל ומעבר למה שהייתי מסוגל לספוג. פרופסור פרידלנד באופן מודע ומושכל עשה את כל שביכולתו כדי להוריד אותי מהפסים. זאת מתוך נקמנות על כך שבצדק גמור האשמתי את ידידו פרופסור נדלר בגניבת רעיונותיי המחקריים.

אותו פרופסור פרידלנד חש את האווירה השלילית כלפיי בחוג וידע שאין כל תג מחיר לזובור שהוא עומד לבצע בי, אלא להפך, יהיה על כך שכר, נשיאת חן, וחנופה לאלו שממילא לא הייתי מקובל ביניהם. הוא עשה שימוש במלוא הקרדיט שהיה נתון לו כאיש סגל ותיק כדי להפעיל את מלוא עוצמתו כנגד אדם שנאבק בשיניים על מנת לשרוד כלכלית ונפשית בתוך מערכת בוגדנית בה היה רשום כסטודנט. כחוקר בלתי פעיל וחסר תרומה אקדמית, פרופסור פרידלנד היה זקוק לתצוגת תכלית בה יפגין את אונו ויזכה לאישור מצד מערכת שהוא אינו תורם לה. הוא השתמש בזובור נגדי כאמצעי לאישוש עצמי של ערכו בתוך המערכת. האם יש דרך נלוזה מזו? כדאי לשאול את מר אינטגריטי.   

ללא התערבותה של פרופסור אינה וינר, התנהלותו של פרופסור פרידלנד הייתה בבחינת מכת מוות ללימודיי הדוקטוראט שלי. בעקבות חוות דעתו הנחרצת, הן מנחה הדוקטוראט שלי והן ראש ועדת הדוקטוראט דאז, פרופסור דניאל אלגום, הודיעו לי שאין ביכולתם לסייע יותר. למזלי, פניתי לדקנית הפקולטה, פרופסור אינה וינר והיא גילתה הבנה למצבי ואפשרה לי להתקדם. לבסוף סיימתי את עבודת הדוקטוראט באותו נושא עצמו, עבודה הדומה דמיון מפליא לזו אותה פסל פרופסור פרידלנד. יצוין שאחד מבודקיי העבודה, מבכיריי החוקרים בתחום בעולם כולו, המליץ על מתן ציון מעולה לעבודה.

עבודת הדוקטוראט שלי באוניברסיטת תל אביב הייתה כמו לנהוג במכונית פורמולה 1 מאילת ועד מטולה, תקוע מאחוריי משאית זבל שתופסת את כל הכביש ולא מאפשרת לעקוף ושכמעט לא זזה מרוב שהיא מלאה בזבל, וכל הזמן להחזיק את עצמי ערני בכוח כדי לא להירדם ולא לאבד את ההכרה מהצחנה.

בשנת 2003 הגשתי יחד עם פרופסור רמזי סלימאן מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה בקשה למענק מחקר מהקרן הלאומית למדע. ההצעה הייתה מבוססת לחלוטין על רעיונותיי המחקריים. את ההצעה כתבתי והגשתי לפרופסור סלימאן, והוא הגיש אותה לקרן הלאומית למדע לאחר שהתאים אותה לפורמאט הנדרש להגשת הבקשה. בקיץ 2004 התקבלה תשובה חיובית. באותו יום התקשר אלי פרופסור סלימאן והודיע לי שהוא זה שיחליט מה לעשות עם התקציב ושאם אני מבקש להתערב הוא מחזיר את מענק המחקר. דרישתו הייתה מנותקת לחלוטין מההבנות שקדמו להגשת הבקשה, לפיהן מדובר בשותפות מלאה ושוויונית בינינו. הוא תרם את המעמד הנדרש להגשת הבקשה, ואני תרמתי את ההצעה והרעיונות המחקריים.

לאחר קבלת התקציב, פרופסור סלימאן הקצה לתוכנית המחקר שאושרה אלפי שקלים בודדים, כאשר התקציב המחקרי כולו בסכום של למעלה ממאה אלף שקלים נלקח על ידי פרופסור סלימאן והוא עשה בו שימוש למטרות אחרות אליהן אין לי כל נגיעה. תוכנית המחקר בה מדובר היא תוכנית שהבשילה במשך שנים וראשיתה בעבודת סמינר שערכתי בשנים 1996/7 בהנחייתו של פרופסור סלימאן. תוכנית המחקר הייתה אמורה להביא לפירות רבים וגם אלו שבחנו את בקשת התקציב חיוו דעה דומה, לפיה לתוכנית מחקר זו סיכויים גבוהים ביותר להניב פירות שייתרמו לתחום.

בפועל, במקום שקבלת תקציב המחקר תגרום להגברת קצב העבודה על תוכנית המחקר לה ניתן התקציב, ולמימושה בפרסומים, קבלת התקציב הובילה להתנהגות תאבת בצע מצד פרופסור סלימאן, שהחליט לעשות שימוש בחלק המחקרי של התקציב למטרותיו, כאילו מדובר בתקציב מחקרי שניתן לו על מחקר שהוא הגה ושהוא ערך. בשל תאוות הבצע של פרופסור סלימאן, עבודה של כעשר שנים שהשקעתי בפרויקט המחקרי בו מדובר ירדה לטמיון. תוכנית המחקר הנ”ל הייתה אמורה להניב כמות נאה של פרסומים. בשל תאוות הבצע של פרופסור סלימאן נמנעה ממני האפשרות להביא את הפרויקט לידי מימוש. עבודה מחקרית רבה ירדה לטמיון בשל רצונו של פרופסור סלימאן לקחת את התקציב למטרות אחרות.

תלונתי בנושא למבקר המדינה לא הביאה כל התקדמות, כיוון שלטענת אנשי משרד המבקר, הנושא בו מדובר הוא מורכב ואין בסמכותם לטפל בו. אולם בפועל התקציב המחקרי ניתן על ידי הקרן הלאומית למדע לטובת מטרה ספציפית ואין בסמכותו של החוקר לעשות בו כרצונו, וודאי שלא להשתמש ברוב רובו של התקציב למטרות אחרות ולהשעות את תוכנית המחקר למענה ניתן התקציב, כאשר הדבר בא על חשבונו של שותפו למחקר. מדובר כאן בשחיתות ממדרגה ראשונה, ואזלת היד של המבקר בטיפול בתלונתי, ראויה לציון מאחר שבפועל היא מנציחה את העוול שנגרם לי ומבזה את הקרן הלאומית למדע ואת שופטי בקשת התקציב מחו”ל, אשר בחנו את הבקשה ומצאו אותה ראויה לקבלת התקציב, אך לא בחנו ולא אישרו את היעודים האחרים אליהם היפנה פרופסור סלימאן את התקציב.

בקיץ 2003 שלחתי מכתב תלונה לרקטור אוניברסיטת תל אביב דאז, פרופסור שמעון ינקלביץ, בו אני מתאר חלק מהדברים שנעשו נגדי מאז שהתחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב. ציינתי במכתב שאני מנסה לקצר בדבריי ושיש דברים אותם אני לא מזכיר בשלב זה. פרופסור ינקלביץ השיב במכתב ברוטאלי בו הוא מודיע לי שבעקבות תלונתי הוא בדק את הדברים ומצא שאין כל בסיס לטענותיי ושהוא רואה את המכתב בחומרה וכעילה לתביעת דיבה נגדי.

האם עלה בדעתו של פרופסור ינקלביץ שאולי רצוי שהוא או שליחיו “הבודקים”, יפנו אלי כדי לברר את הנושא מולי, לפני שהוא חורץ לשון ומשמיע איומים נגדי? אולי כפיזיקאי הוא הספיק גם לבדוק את כל התרחישים האפשריים אותם חסכתי ממנו במכתבי ולשלול את כולם אחד לאחד?! שאם לא כן, לא ברור כיצד ממכתב ראשוני המעלה במוצהר תיאור חלקי של תלונה, הצליח הנ”ל לשלול את התלונה כולה, להגיע למסקנה שאין כל בסיס לטענותיי, ולאיים עלי בתביעה, כל זאת כאשר הדברים נבדקים רק מול הגורמים עליהם התלוננתי ולא מולי.*

ובכן, איומיו של פרופסור ינקלביץ אינם באמת מפחידים אותי. אחרי הכול הוא זה שמעל בתפקידו. כל הטענות שלי על דברים שנעשו נגדי באוניברסיטת תל אביב מתנקזות בסופו של דבר אליו. הוא נושא התפקיד הבכיר ביותר אליו התלוננתי והוא בחר לתת גיבוי עיוור לגורמים שפעלו נגדי. לכן הוא אחראי למעשיהם של אותם גורמים ולנזק שנגרם לי בעקבות מעשיהם, לא פחות, ואולי אף יותר, מכפי שהם אחראים.

 
* השיחה היחידה שהייתה עשויה להיות רלוונטית, התקיימה עם ראש החוג דאז, פרופסור עמירם רביב וקדמה להגשת מכתב התלונה לרקטור. בשיחה זו פרופסור רביב סירב בתוקף לבקשתי להראות לו חומר כתוב הקשור לטענותיי ורק פטר את עצמו באמירה הכללית שלאמת יש צדדים רבים. אחת הסיבות לכך שנאלצתי להגיש את מכתב התלונה לרקטור היא אזלת ידו של רביב בטיפול בטענותיי והניסיון שלו לטייח את הנושא בלי לבדוק אותו לעומקו. אם ינקלביץ מסתמך על השיחה המגוחכת הזאת ומגיע ממנה לתגובה אטומה וברוטאלית מהסוג בה נקט, הרי שהוא בריון חסר תקנה, שומר סף למגדל שן הבנוי על יסודות של שחיתות.

ד”ר יונתן גושן מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב הוא בריון שמרשה לעצמו להיטפל למטרות קלות. המעמד הרעוע שלי באוניברסיטת תל אביב ובחוג לפסיכולוגיה, בשילוב עם המשבר הקשה שהייתי נתון לו עקב התלאות שעברתי, הפך אותי למטרה קלה עבורו. הוא נהג לשתק לי את הידיים במסדרונות ולא לאפשר לי לזוז. כביכול הוא עשה זאת בצחוק אך למעשה זה נעשה בצורה משפילה ולעיני אנשים אחרים. מפאת מעמדו הבכיר, וגילו המבוגר ממני בלמעלה מעשר שנים, לא הרגשתי שזה לגיטימי שאני אפעיל כוח בחזרה. זה לא היה מוטל בספק שאני לא מרגיש בנוח עם ההתנהגות שלו, אבל זה לא הפריע לו להתמיד בכך. מערכת היחסים שלו איתי התאפיינה בניסיון להגביל את ההתקדמות שלי. בספריה הוא היה נוהג לומר לי שזה לא בסדר שיש לי גישה לספריה מפני שזה מפר את העליונות שלו על פני. זה נאמר כביכול בצחוק, אך למעשה לא היה דבר רציני מזה מבחינתו.

אני והוא עבדנו על פרויקט מחקרי משותף והוא ניצל זאת כדי להתייחס אלי בצורה משפילה. למשל, כאשר היה צורך לדבר בעניין הפרויקט והייתי מתקשר אליו (לעיתים רחוקות בלבד), הוא נהג לנתק את הטלפון כאשר שמע את קולי, זאת למרות שהוא לא הביע חוסר עניין בפרויקט קודם לכן. הודעות מייל הקשורות לפרויקט המשותף זכו להתעלמות בוטה מצידו. בעקבות כך הודעתי לו שעליו לבחור אם להמשיך בפרויקט ולשתף פעולה, או לוותר על חלקו בפרויקט. לאחר שבחר להתעלם גם מבקשה זו, התלוננתי עליו לראש החוג לפסיכולוגיה דאז, פרופסור עמירם רביב. פרופסור רביב בירר את הנושא עם ד”ר גושן ובעקבות הבירור טען שאין לו הרבה מה לעשות בעניין ושהם מחזיקים את ד”ר גושן למרות דפוסי ההתנהגות האלו כיוון שהוא חוקר טוב בתחומו. בכך נתן פרופסור רביב הכשר, הלכה למעשה, להמשך התנהגותו האלימה של ד”ר גושן.

לאחר התלונה, ד”ר גושן לא שינה את יחסו כלל וכלל. הפרויקט המשותף בו השקעתי עבודה משמעותית, הופסק בשל התנהלותו ומבלי שיואיל לוותר על חלקו בו. העבודה שהשקעתי בפרויקט ירדה לטמיון יחד עם הפרויקט כולו. השיא הגיע כאשר הגעתי לקפיטריה ערב אחד כדי לקנות לעצמי קפה. עמדתי מול הדלפק כאשר לפתע אני חש מכה אדירה בגבי שעשתה רעש גדול וגרמה לי לעוף כמעט אל מעבר לדלפק. כאשר התעשתי ראיתי את פרצופו של ד”ר גושן מביט בי, וראיתי את האנשים סביב המומים ולא מאמינים למראה עיניהם. האחראי על המסעדה אמר לד”ר גושן שיש לו משהו לא בסדר בראש. מסתבר שד”ר גושן טעה לחשוב שראיתי אותו ובחרתי להתעלם ממנו והחליט שזאת הדרך להסב את תשומת ליבי לנוכחותו.

כאשר אתה נמצא בתוך מערכת ואתה מטרה להתנהגויות כאלו, אתה חש מושפל ותלוש. קשה לך להתקדם כי אתה נוכח לדעת שהיחס אליך אינו ענייני ואתה מרגיש כלי שרת לצרכים אפלים של אנשים שזוכים לגיבוי מלא מצד המערכת ללא קשר למעשיהם. יחס כזה לא מופיע במבודד, אלא הוא חלק ממארג היחסים שלך עם אנשים בסביבת העבודה שלך. יחס כזה גורם לך לשאול את עצמך מה אתה בעצם עושה שם בכלל. בסופו של דבר המקרים מצטרפים זה לזה ואתה מוצא את עצמך עם נזק נפשי רציני וללא קריירה.

בשנת 1998 היה פרופסור אריה נדלר מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, בסוף תקופת כהונתו כדקאן הפקולטה למדעי החברה. לדבריו, זה שנים שלא עסק ברצינות במחקר מאחר שהיה עסוק בתפקידים ניהוליים באוניברסיטה—ראשית היה ראש החוג לפסיכולוגיה ואחר כך היה דקאן. באמצע חודש אפריל של אותה שנה הגעתי אליו כסטודנט לתואר שני באוניברסיטת חיפה לפגישה בלשכתו (הייתי אז בגיל 26 קרוב ל-7). מטרת הפגישה הייתה בדיקת האפשרות למעבר שלי מאוניברסיטת חיפה לאוניברסיטת תל אביב למסלול דוקטוראט ישיר, בהנחייתו של פרופסור נדלר עצמו.

בפגישה סיפרתי לפרופסור על רעיונות שגיבשתי למחקר ועליהם אני מעוניין לעשות את עבודת הדוקטוראט. רעיונות אלו היו בתחום מחקרו. הוא ביקש שאעביר אליו תוך חודשיים הצעה כתובה למחקר, ועל סמך אותה הצעה יחליט האם הוא מסכים להנחות אותי. כעבור חודשיים בדיוק העברתי אליו הצעה כתובה. פרופסור נדלר קרא את ההצעה והשיב בחיוב לבקשתי להיות מונחה על ידיו בעבודת הדוקטוראט. בעקבות קריאת ההצעה היה לאיש רעיון כיצד ניתן להרחיב את המודל שהצעתי. באופן ספציפי, המודל שלי עסק ביחסים בין פרטים, והפרופסור הציע שניתן ליישם את המודל ליחסים בין קבוצות. הוא ציין במפורש ובכתב שהוא רואה ברעיון שלו הרחבה אפשרית למודל שלי, שמתאימה לסעיף בהצעת המחקר שלי, בו אני מציע הרחבות אפשריות למודל.

פרופסור נדלר לא אמר אמת. הוא נתן לי להבין שהוא אוהב את ההצעה שכתבתי ורואה ביישום המודל להקשר של יחסים בין קבוצות, לא יותר מהרחבה אפשרית של המודל. בפועל, כפי שהסתבר רק בהמשך, הוא לא התחבר כלל וכלל למודל שהצעתי, וראה בו לא יותר מהשראה לרעיון שמבחינתו היה הרעיון אותו ברצונו לחקור, קרי השימוש במודל למחקר על יחסים בין קבוצות. כאמור, בעקבות תגובתו הראשונית החיובית, עזבתי את מסלול לימודיי ה-MA באוניברסיטת חיפה, ועברתי לאוניברסיטת תל אביב. אילו הייתי יודע שהפרופסור אינו אוהב את ההצעה שהגשתי לו, לא הייתי מעלה בדעתי לעזוב את לימודיי באוניברסיטת חיפה. מצד אחד עזבתי מסלול לימודים, ומצד שני, במסלול אליו עברתי נתקלתי במנחה שמראה התנגדות בלתי משתמעת לשתי פנים להצעה שבעקבותיה קיבל אותי למסלול מלכתחילה.

אך זהו רק קצה הקרחון להתנהלותו הקלוקלת של פרופסור נדלר. במקביל למאמציו לגרום לי לוותר על נושא ההצעה המקורית ולשנות את ההצעה ליחסים בין קבוצות, עשה פרופסור נדלר דין לעצמו, והשתמש ברעיון בשתי הרצאות אותן העביר בכנסים בחו”ל, זאת מבלי לשתף אותי בהכנה ובקרדיט. ועל כך נאמר, הרצחת וגם ירשת—מצד אחד עשה כל מאמץ לגרום לי להתנתק מהצעת המחקר המקורית, שעקב תגובתו החיובית אליה עברתי למסלול, ומצד שני חש חופשי להשתמש בפיתוח של הצעת המחקר המקורית ולעשות בה כבשלו. 

למרבה הצער, גם בכך לא מסתיים העניין. כאשר ראה שאיני מסכים לוותר על ההצעה המקורית, בעקבותיה התקבלתי למסלול הדוקטוראט, העביר הפרופסור, על דעת עצמו וללא ידיעתי, את רעיון יישום המודל להקשר של יחסים בין קבוצות, לסטודנטים אחרים שלו כדי שיחקרו את הנושא בעצמם, זאת תוך שהוא ממשיך להפגין יחס עוין כלפי ההצעה המקורית, בלעדיה הפיתוח להקשר של יחסים בין קבוצות לא היה קיים.

בהמשך פרסם הפרופסור שני מאמרים הכוללים את יישום הרעיון להקשר בין קבוצתי, האחד בשנת 2002, ככותב יחיד, והשני בשנת 2006, בשותפות עם תלמיד דוקטוראט שלו, כל זאת מבלי לשאול אותי, מבלי ליידע אותי, מבלי לבקש את רשותי, או לתת לי קרדיט. השימוש הזה ביישום המודל, לפני שהמודל עצמו נבדק ופורסם, משמעו שהמודל המקורי הופך להיות המשך של היישום ולא להיפך, כפי שמתבקש.

יצויין שבעת שהייתי תלמידו של פרופסור נדלר, מעולם לא הבעתי התנגדות לחקור את נושא היישום שהוא הציע, אלא רק דרשתי שהנ”ל לא יבוא על חשבון הצעתי המקורית אותה אישר הפרופסור בהתחלה. גם לכך התנגד פרופסור נדלר, והדבר בא לביטוי בכך שבתקופה בה שימש מנחה שלי, הוא כאמור, הרשה לעצמו לפרסם את היישום בכנסים מדעיים בלי לשתף אותי, הרשה לעצמו להעביר את רעיונות היישום לתלמידיי דוקטוראט אחרים שלו, ובסופו של דבר גם פרסם את רעיונות היישום בכתבי עת מדעיים, בלי לשתף אותי ובלי שאקבל על כך קרדיט.

בשנת 1999, התעמתי עם פרופסור נדלר ודרשתי ממנו קרדיט מלא ושותפות מלאה בקבלת ההחלטות, עבור כל שימוש ברעיונותי. הפרופסור התנגד, וכתוצאה מכך החלטתי על דעת עצמי לעזוב אותו מיידית כמנחה. כפועל יוצא מכך, נותרתי ללא מנחה וללא נושא למחקר, במערכת בה איש אינו שש להנחות אותי, בשל היותי מסוכסך עם הדמות הבכירה ביותר במערכת. בהמשך, ידידיו של פרופסור נדלר התנכלו לי וגרמו לי נזק בקנה מידה המשתווה לנזק הישיר שגרם פרופסור נדלר בעצמו, או אף עולה על נזק זה.

התהום שפרופסור נדלר פער תחת רגליי גרמה נזק בל יתואר לקריירה שלי. כסטודנט אמביציוזי במיוחד, שהדבר החשוב ביותר בחייו היה הקריירה המחקרית שלו, הנזק לקריירה השליך באופן גורף וחד משמעי על כל תחומי החיים האחרים שלי, בהם התחום החברתי, הנפשי והבריאותי. הנזקים שנגרמו לי בשל התנהלותו של פרופסור נדלר הינם בלתי הפיכים. כ-11 שנה לאחר המפגש הראשוני שלי עם פרופסור נדלר, אני סובל מהפרעה פוסט טראומטית חמורה הקשורה בהתנהלותו של פרופסור נדלר, והגורמת לי סבל מתמשך ומונעת ממני את מימוש הפוטנציאל שלי בכל תחומי החיים.

פרופסור נדלר ממשיך לשמש פרופסור באוניברסיטת תל אביב ללא כל מחיר שנאלץ לשלם על מעשיו. הקריירה שלי ירדה ממסלולה ולאחר 11 שנים מאז אותו מפגש ראשוני, שנים אותן הקדשתי למחקר, בדבקות ובמסירות חסרות תקדים, איני נושא משרה אקדמית, ואני על תקן “שרוף” בחלק מהמוסדות האקדמיים בארץ, אם לא בכולם.