דברים אלו נאמרו מפי בנימין נתניהו ב-7.10.09 לאחר היוודע דבר זכייתה של פרופ’ עדה יונת בפרס נובל לכימיה. לא ברור האם ראש הממשלה הוא זה שהגה את משפט המחץ הנ”ל או שהגה אותו עבורו מישהו אחר. בכל מקרה הוא זה שאמר את הדברים והוא האחראי על הדברים שהוא אומר בין אם הוא זה שהוגה אותם ובין אם מישהו אחר הוגה אותם עבורו.
מה מסתתר מאחורי הקביעה “פרס נובל הוא האולימפיאדה האמיתית של האנושות”? מן הסתם יש בקביעה זו מרכיב של חנופה לוועדת פרס הנובל, שכן מר נתניהו מצפה ביום מן הימים לקטוף את פרס הנובל לשלום. אך אם נתעלם ממרכיב זה, הרי שמדובר בטענה מורכבת שניתוח שלה עשוי לשפוך אור על הקלקולים בתפיסותיו החברתיות של ראש הממשלה.
האולימפיאדה עוסקת בספורט, כלומר פעילות גופנית, בעוד שפרס נובל עוסק במדע (לפחות הפרס שהוענק לפרופ’ יונת), והמדע קשור בפעילות שכלית. מקביעתו של מר נתניהו משתמע שבכל האמור בעולם החי, המדד ליכולת הוא בפעילות גופנית, אך במה שנוגע לאנושות המדד ליכולת הוא לא בפעילות גופנית אלא פעילות שכלית. לשיטתו, האולימפיאדה, זו העוסקת בספורט, היא סוג של טעות היוצרת הקבלה שקרית בין האנושות ובין עולם החי. אם לכך התכוון מר נתניהו הרי שקביעתו מופרכת לחלוטין, שכן הספורט הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות והמורשת האנושית במשך אלפי שנים.
לחלופין, ייתכן שמר נתניהו מתכוון לטעון שפרס הנובל ניתן על פעילות שמצעידה את האנושות קדימה, בעוד שמדליות אולימפיות, עם כל הכבוד להן, ניתנות על פעילות שאינה מצעידה קדימה את האנושות. לפי פירוש זה, מר נתניהו מחשיב להישג אמיתי פעילות שמצעידה קדימה את האנושות.
אם ניצמד לקביעתו של מר נתניהו, ניתן לשאול מה ניתן לצפות אפריורית מהאולימפיאדה האמיתית של האנושות. כלומר, נניח לרגע ישות-על המתכננת לברוא עולם שהאנושות היא חלק ממנו, ורוצה לברוא עבור אותה אנושות את האולימפיאדה האמיתית עבורה. איך אותה ישות הייתה בונה את האולימפיאדה? נניח שהיא הייתה רוצה ליצור תחרות סביב הנושא של הצעדת האנושות קדימה, כלומר, האולימפיאדה האמיתית שהיא הייתה יוצרת הייתה מחלקת פרסים לאלו שתורמים את התרומה הגדולה ביותר לקידום האנושות. האם האולימפיאדה הזו הייתה נראית כמו פרס נובל? אם אותה ישות הייתה מעוניינת לעזור לאנושות לקדם את עצמה, האם הייתה כלל יוצרת מפעל כלשהו שעניינו מתן פרסים למדענים עבור הישגים מדעיים?
עבודה מדעית היא ביסודה עבודת צוות. הענקת פרסים על הצטיינות בעבודה מדעית הופכת את היוצרות ומתווה דרך הפוכה לזו הטבעית. בדרך החלופית עבודה מדעית מוצגת כעבודה אינדיבידואלית. התחרות על פרסים הופכת את הזירה המדעית לזירת מלחמה. פרס נובל לשלום ראוי שיוענק לזה שיבטל את כל פרסי הנובל המדעיים. פרסי הנובל המדעיים, גם אם הם ניתנים באופן ההוגן ביותר לאלו שהשיגו את ההישגים הגבוהים ביותר במדע, מזיקים לכלל ההישגים המדעיים של האנושות. פרס הנובל ופרסים מדעיים אחרים, מסלימים את מאבקי היוקרה בין מדענים ואת המאבק על משאבים ביניהם. הסלמת המאבק גורמת לכך שחלק ניכר מן האנרגיה של מדענים מופנה לאותם מאבקים במקום ליצירתיות מדעית. על מנת להגיע להישגים גבוהים על המדען לשחק משחק פוליטי במהלכו הוא מצליח להשתלט על תקציבי מחקר ועוסק בלנצח במלחמות ומרוצים מדעיים במקום ליצור. זירת המדע הופכת לזירה פוליטית של מאבקי כוח ובזירה זו סך כל היצירתיות הכללית נפגע אנושות, עד כדי כך שחשיבה יצירתית נחשבת למנהג מגונה במדע.
הצביעות סביב נושא היצירתיות חוגגת, מאחר שכל מוסד מדעי שמכבד עצמו וכל מוסד המעניק תקציבי מחקר, נוהג לנופף בדגל היצירתיות כמרכיב יסודי. אך דיבורים לחוד ומעשים לחוד. הדיבור על יצירתיות הוא לא יותר ממס שפתיים המשמש כחלק ממאבקי הכוח בין מוסדות מדעיים, כתבי עת, מוסדות המתקצבים פעילות מדעית, וכיו”ב. בפועל, עבודה מדעית באשר היא נשלחת ל-peer review, ומי ערב לכך שאותם peers מעודדים יצירתיות במדע? הרבה יותר קל לקבל תקציב לעבודה מחקרית בינונית מאשר לעבודה מחקרית יצירתית, זאת מפני שעבודה בינונית נמצאת בתוך הקונוונציות של תחום המחקר, לכן ההסתברות לכך ששופטי העבודה ידעו להתמצא בה גבוהה יותר. עבודה יצירתית היא עבודה פורצת דרך שחורגת מגבולות הקונוונציות הקיימות. ההסתברות לכך ששופטי העבודה יבינו את הרעיונות החדשים, נמוכה, וגם אם יבינו, ברוב המקרים לא ירצו להסתכן בלהמר על רעיונות מדעיים שטרם נבדקו.
על מנת לקבל תקציב למחקר פורץ דרך, החוקר יצטרך להיות מוכר בקרב החוקרים בתחומו כחוקר בעל רקורד עשיר של הצלחות. על מנת ליצור לעצמו רקורד כזה על החוקר לבזבז זמן רב מאוד בעבודה מדעית חסרת חשיבות ממשית, שעיקר תרומתה הוא בבניית אותו רקורד חיוני. באופן זה יבזבז החוקר עשרות שנים על בניית רקורד שיאפשר לו להיות פורץ דרך, אך עד שהוא מגיע לשלב זה, יאבד הכלח על רעיונותיו פורצי הדרך מן העבר, בהנחה שהיו כאלו. באשר לפרץ יצירתיות מאוחר, לאחר שהורגל וחונך משך עשרות שנים לחשוב באופן קונוונציונאלי לא ניתן לצפות ממדען להגיח עם יצירתיות שפורצת לפתע מן החביון. יתר על כן, הסלקציה הטבעית בתוך עולם המדע פולטת החוצה את היצירתיים בשלב מוקדם, כך שאלו המגיעים לרקורד הנדרש לקבלת תקציב לעבודה פורצת דרך, הם על פי רוב הקונוונציונאליים, חסרי היצירתיות. פרסים מדעיים, ובראשם פרס נובל, מעודדים תהליכים אלו בכך שהם מעודדים פוליטיזציה של הזירה המדעית ומונעים מהמדען את השקט הנחוץ לו כדי להביא את היצירתיות הגלומה בו לביטוי מקסימאלי.
מדען אמיתי אינו זקוק לפרסים. הוא מונע על ידי סקרנות מדעית ויצר גילוי. קיומם של פרסים מדעיים מחדיר למערכת מדעניי-וירוס שמונעים על ידי הרצון לזכות בפרסים ולא על ידי סקרנות מדעית אמיתית. הווירוס מדבק ומדביק את הקהילייה המדעית כולה. התוצאה היא שאנשים מחונכים לעבוד בשביל פרס. עבודה כזו עשויה להיות יצרנית מאוד, אך לא יצירתית. התוצאה היא שהיצירתיות מוגדרת מחדש כדי להתאים למטרייה הקיימת. היצירתיים יחסית יוגדרו כיצירתיים ביותר, אפילו שהם לא כל כך יצירתיים. עבודה מדעית לא יצירתית במיוחד תוגדר כיצירתית ביותר, אפילו שהיא רחוקה מכך, וכן הלאה.
לדברי זוכת פרס הנובל פרופ’ יונת, התחרות היא גורם הכרחי במדע. איני מסכים עם טענה זו. לדעתי התחרות היא תוצאה של חוסר יצירתיות. בעולם בו המדענים יצירתיים מספיק כל אחד יימצא לו נישה עצמאית בה הוא יכול ליצור באין מפריע. אם נוצרת חפיפה בין הנישות של שני מדענים, או שישתפו פעולה זה עם זה, או שאחד מהם יהיה מספיק יצירתי כדי לנווט את דרכו אל עבר קרקע פורייה אחרת. עולם מדעי בו הנפשות הפועלות מספיק יצירתיות הוא עולם בו איש תחת גפנו ותחת תאנתו. התחרות על “חלקות קרקע” מדעיות נובעת מחוסר יצירתיות של מדענים. חוסר היצירתיות נגרם מאופן הפעולה של עולם המדע, המותווה בין היתר על ידי פרסים ובראשם פרס נובל.
קיומו של הפרס מתווה דרך של התנהגויות בלתי מוסריות בעולם המדע. אם הפרסים הם הערך העליון (האולימפיאדה של האנושות), ויש רק מעט זוכים, נוצר מאבק. בניגוד לספורט, במדע המאבק הזה סמוי מן העין והוא לא חלק מכללי המשחק הגלויים. בשל היותו לא ממוסד בכללים מוגדרים וברורים, המאבק הזה יכול לקבל אופי אכזרי ואלים. ארסנל הכלים המשמשים למאבק הוא נרחב. לא הטובים שורדים אלא האלימים והמניפולטיביים. השורדים הם בעלי יצירתיות ואינטליגנציה מעט מעל הממוצע, טיפוסים בעלי לפחות חלק מהתכונות הבאות: כריזמה, חלקות לשון, מיומנויות חברתיות גבוהות, אופורטוניזם, צייתנות, חנפנות, כוחנות, היעדר עכבות מוסריות, חזות נעימה לעין, דיבור מרגיע ונוסך ביטחון. כל קשר בינם ובין גאונות מדעית מקרי בהחלט (או לאו דווקא מקרי, אם חשקה נפשם לגנוב את פירות היצירתיות של אחרים).
להלן כמה פרמטרים עליהם ניתן להשוות בין פרס נובל ובין האולימפיאדה:
1. האולימפיאדה מאפשרת לאנשים הבאים ממעמד סוציו אקונומי נמוך הזדמנות להגיע להישגים. פרס נובל שמור על פי רוב, לאנשים הבאים ממעמד סוציו אקונומי גבוה, לפחות בכל האמור בפרסי נובל הניתנים עבור פעילות מדעית. זאת מפני שלאנשים הבאים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יש סיכוי קלוש ביותר להגיע למצב בו הם נוטלים חלק במשחק המדעי.
2. האולימפיאדה מכסה טווח רחב של ענפי ספורט, בעוד שפרס נובל משאיר מחוץ לתמונה תחומים שלמים כמו מתמטיקה, פילוסופיה, פסיכולוגיה. בהתייחס לאמנות ותרבות, ספרות נכללת, אך נדבכים מרכזיים של האמנות והתרבות, כגון אמנות פלסטית, מוזיקה, קולנוע, ספורט, אינם נכללים. פרס נובל מכיל אלמנטים שרירותיים אפילו בהתייחס לתקופה בה נוסד הפרס.
3. פרס נובל נוסד לפני יותר ממאה שנה ועבר שינויים מעטים ביותר. לעומת זאת האולימפיאדה עוברת שינויים ומתאימה את עצמה לרוח התקופה.
4. באולימפיאדה יש חוקים ברורים שמגדירים את כללי התחרות ומגדירים מי המנצח. בפרס נובל אין כללים כאלו, המנצח נקבע על ידי וועדה ואין שקיפות.
באשר לאולימפיאדה בכללותה, בפרפראזה על דברי ראש הממשלה, ניתן לומר שהיא פרס הנובל האמיתי לשלום. היא המקום בו נפגשים אנשים מכל מדינות העולם ומתחרים זה עם זה בהתאם לכלליי תחרות הוגנים ושקופים. האם ניתן להשוות את תרומתה של האולימפיאדה לשלום העולמי, לתרומתו של פרס נובל? מדובר בהבדל בכמה סדרי גודל, ואין כל מקום להשוואה.
מה שמר נתניהו התכוון כנראה לומר הוא שהוא צמא להישגים בינלאומיים של ישראלים ואם יש הישג שכזה, הרי שהמפעל בתוכו הושג ההישג הוא התחרות החשובה ביותר והמשקפת ביותר שישנה בעולם. זאת למרות שאין לו יד ורגל בהישג. ראש הממשלה מבין שכל הישג שיושג בתקופת כהונתו, בין אם הוא אחראי לו ובין אם לאו, ייזקף לזכותו, מפני שהוא משמש על תקן שליח המודיע על ההישג לאומה. ככל שיפליג ויפאר את ההישג, כך הסיכוי שההישג ירשם לזכותו בתודעה הציבורית, גבוה יותר.
ואסיים בנימה אישית, כמי שהצביע לליכוד בבחירות האחרונות, אני מאוכזב מהתנהלותו של בנימין נתניהו. הוא אמנם מתנהל באופן שמשרה תחושת ביטחון מסוימת, אך חוסר היצירתיות שאפיין את תקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה מאפיין גם את התקופה הנוכחית. לצערי, בנימין נתניהו הוא בסופו של דבר אדם חסר תודעה חברתית עמוקה. הוא אמנם בא ממשפחה שכולה ויודע באופן עמוק מהו צער, אך הצער הזה אינו מקושר לפערים חברתיים, מצב סוציו-אקונומי בעייתי, קיפוח, אפליה, גזענות, פריפריה. לכן, הוא אינו האיש שיכול להצעיד את המדינה קדימה במובן החברתי. הצעותיו החברתיות הן בגדר אוסף של אנקדוטות וגימיקים ספוראדיים. חסר דבק ערכי שידביק אותן יחד לכדי צעדים חברתיים משמעותיים. מר נתניהו מרגיש בנוח עם מצב האליטות. הוא אינו מראה מורת רוח מכך שהאליטות האשכנזיות שממשיכות להיות הגמוניות, כנראה מפני שהוא עצמו מגיע מאותן אליטות והוא עצמו מקושר אליהן ואף שייך אליהן למרות תדמיתו העממית. הוא לא האיש לשנות מהיסוד את המצב בארץ, ואין טוב ממצב האליטות כדי לשקף את המצב בארץ. על מנת לשנות את המצב דרוש ראש ממשלה אחר, ממוצא מזרחי, ראש ממשלה שבא מלמטה וחווה על בשרו את הבעיות החברתיות האמיתיות של המדינה. המועמדים המזרחיים על פני הקשת הפוליטית אינם חפים ממגרעות, אך אני תומך בהם בלב שלם, שכן למועמדים האשכנזים שמולם יש מגרעות רבות עוד יותר. יש להחליף את ביבי בסילבן, את לבני במופז ואת ברק בפרץ. שלושת אלו היו מוצאים את הדרך לאחדות ולשיתוף פעולה ביניהם. הם היו מנהיגים שינוי חברתי יסודי במדינה בכל האמור בפערים בין פריפריה ומרכז והיו פועלים לסיום ההגמוניה האשכנזית באליטות (אקדמיה, בית המשפט העליון, תקשורת, תקצוב תרבות, והממשלה עצמה). הם היו מעודדים פלורליזם אמיתי באליטות שהוא מעבר למס השפתיים הנוכחי. אין צורך לחפש את השינויים האלו במצעיהם. השינויים האלו כתובים בהיסטוריה האישית שלהם, דבר שאין כל אפשרות לומר על ביבי, לבני, או ברק.